ע"א 213/89

תקציר

פסק הדין מתייחס לפסק דין כספי שניתן כנגד המערערים לטובת המשיב מס' 1, שעניינו עיקול זמני של שני נכסים שבבעלות המערערים. מנהל ההוצאה לפועל מינה את המשיב מס' 2 ככונס הנכסים לניהול מכירת הנכסים. לאחר הכנת שומות מקרקעין והודעות מכר, אישר הכונס למכור נכס אחד למשיבים 3 ו-4 ואת השני למשיבים 5 ו-6. המערערים עתרו להתנגד או לבטל את המכירה, אך החמיצו את הדיון בשל טעות בתזמון, שהובילה לדחיית בקשתם. גם ערעוריהם הבאים נדחו. הערעור בפני בית המשפט העליון הצטמצם לשתי שאלות: תחולת הליכי העיקול והמכירה של מקרקעין המפורטים בפרק ד' לתקנות ההוצאה לפועל (1979) על מכרות המבוצעות על ידי כונס נכסים שמונה לפי חוק ההוצאה לפועל (תשכ"ז-1967), וחוקיות ההליכים במקרה זה. בפסק דינו הבהיר השופט ש' לוין כי חוק ההוצאה לפועל אינו קובע יחסי גומלין בין ההוראות המסדירות מינוי כונס נכסים (פרק ה') לבין ההוראות המסדירות מכירת מקרקעין (פרק ג'). הדבר גם אינו משתמע מפרק ו' לתקנות ההוצאה לפועל בעניין כינוס נכסים. תחת זאת, ראש ההוצאה לפועל מחזיק בסמכות למנות כונס נכסים לנכס מסוים, כאשר כונס הנכסים פועל על פי הוראות ראש ההוצאה לפועל, אשר רשאי להתייחס להליכי המכר בפרק ד' עם או בלי שינויים. במקרה דנן, אי הקפדה על הוראות פרק ד' לא גרמה עוול למערערים. בנוסף, מינוי כונס נכסים נעשה בדרך כלל כאשר הליכי מכר סטנדרטיים נתקלים בקשיים, ובמקרה זה כונס הנכסים פעל תחת סמכותו של ראש ההוצאה לפועל. משלא נמצא טעם בטענות המערערים, נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם לקבוצות נפרדות של המשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 3,500 רופי כל אחת. השופט י' בך והשופטת ט' אור הסכימו עם פסק הדין.