ע"פ 1196/99

תקציר

המערער הורשע בכך שהרג את ולדימיר טכטמן בכך שבעט בו מספר פעמים באזור הבטן והחזה, מה שהוביל למותו. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בהריגה וגזר עליו 30 חודשי מאסר בפועל, מחציתם על תנאי. המערער ערער הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. בית המשפט העליון דחה את הערעור על ההרשעה אך קיבל את הערעור על העונש והפחית אותו ל-40 חודשים, מתוכם 24 חודשי מאסר בפועל והיתר על תנאי. סלע המחלוקת המרכזי נסב סביב היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הריגה לאחר תיקון 39 לחוק העונשין. בעוד השופט קדמי קבע כי די במודעות לאפשרות של גרימת נזק גופני ממשי, השופט זמיר והשופטת זועבי חלקו על כך, וקבעו כי יש צורך במודעות לאפשרות המוות. עם זאת, שני השופטים הסכימו כי במקרה ספציפי זה, מעשיו של המערער הפגינו מודעות לתוצאות הקטלניות האפשריות, המצדיקות את ההרשעה. השופטים ייחסו את סיבת המוות לבעיטות המערער, ודחו את טענות ההגנה בדבר עילות חלופיות. הם הדגישו את האופי האינטנסיבי של הבעיטות ואת החבלות הקשות שנבעו מכך, דבר שהצביע על מודעותו של המערער לתוצאה הקטלנית הפוטנציאלית. למרות הדעות השונות לגבי היסוד הנפשי, ההחלטה פה אחד לדחות את הערעור על ההרשעה שיקפה את התבססותה של מודעות זו במקרה הנוכחי.