ע"פ 3054/10

תקציר

המדינה ערערה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה כי המשיב, המואשם בחבלה בכוונה, אינו בר ענישה בשל מחלת נפש. הרקע לתיק הוא שכשירותו של המשיב לעמוד לדין הוטלה בספק. בהחלטתו הראשונית של בית המשפט המחוזי נקבע כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין והורה על הפסקת ההליכים. עם זאת, לבקשת בא כוח המשיב נמשכו ההליכים לבירור אשמתו של המשיב. עם זאת, כאשר התעוררה שאלת מצבו הנפשי של המשיב בעת ביצוע העבירה, עצר בית המשפט את דיוני ההוכחות וקבע כי המשיב אינו בר ענישה, תוך אימוץ חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי. המדינה טענה כי משהוכרז המשיב כבלתי כשיר לעמוד לדין, לא ניתן לדון בשאלת אי שפיותו וכי יש להפסיק את ההליכים. בא כוח המשיב טען כי אין מניעה לברר את אחריותו של המשיב למעשיו. בית המשפט העליון, בהסכמת המדינה, הדגיש כי קביעה בדבר אי כשירותו של המשיב לעמוד לדין מובילה בדרך כלל להפסקת ההליכים. אמנם קיים חריג המאפשר לבית המשפט להמשיך בהליכים לבירור אשמה לבקשת ההגנה או מיוזמתו, אך תרחיש חריג זה יכול להסתיים רק בזיכוי ולא בפטור מאחריות פלילית על בסיס אי שפיות. בית המשפט הסביר כי הרציונל העומד מאחורי זה הוא שלא יהיה זה צודק ולא יעיל לנהל הליך פלילי נגד מי שאינו מבין את מהות ההליך. יתר על כן, בית המשפט הבהיר כי השאלה האם נאשם אינו בר ענישה בשל מחלת נפש היא שאלה משפטית הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ולא קביעה רפואית. במקרה הנוכחי הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, בקובעו כי חוסר כשירותו של המשיב הוכח זמן רב לפני שהתקבלה ההחלטה להמשיך בהליכים. תיק התביעה הסתיים, ודיוני ההוכחות הופסקו בטרם עת, מה שמנע מבית המשפט את הראיות הדרושות כדי לקבוע אם המשיב ביצע את העבירה. בנוסף, בית המשפט המחוזי הסתמך רבות על חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי מבלי לבחון כראוי את השאלה המשפטית של אי שפיות. לפיכך, הערעור התקבל, בוטלה ההחלטה כי המשיב אינו בר ענישה, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינה נוספת של כשירותו של המשיב לעמוד לדין וקביעת יחס הולם.