עע"מ 9254/20

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את ערעורו של יצחקי ולקבל את ערעור העירייה, ובכך להותיר על כנו את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את העתירה המנהלית תוך ביטול החלטת האישור ודחיית בקשת האישור. ליבת הסוגיה נסובה סביב חוקיותו של תעריף שנוסף בצו הארנונה משנת 1993 בנוגע למרתפים, לכאורה בניגוד לחוקי ההקפאה. למרות שהכיר בפגם פוטנציאלי בצו זה, הדגיש בית המשפט את החזקה מפרשת ABC לפיה תביעות בגין פגמים ארוכי שנים בצווי ארנונה, אם לא יערערו עליהן בתוך שבע שנים, צפויות להיתקל בעיכוב אובייקטיבי, העלול לפגוע באינטרסים ציבוריים ובצדדים שלישיים אם יטופלו מאוחר מדי. העירייה הסתמכה על גביית מיסים אלה לצורך תכנון תקציבי במשך עשרות שנים, ודרישה להחזר מיסים אלה תכביד כלכלית על העירייה ותפגע בשירותים הציבוריים. בנוסף, בית המשפט לא מצא סיבה עניינית להתעמק באי חוקיותו הנטענת של צו הארנונה משנת 1993 מלפני קרוב ל-30 שנה, שכן הפגם לכאורה נראה מינורי ולא מכוון, וייתכן שנבע מאי הבנה גרידא של החוק. בית המשפט הוסיף ותמך בפרשנותו של צו הארנונה, וקבע כי מרתפים סווגו בצדק בשיעור מס מופחת והוחרגו מהגדרת דירת המגורים רק כדי למנוע בלבול. כתוצאה מכך, הן התביעה לפגמים והן הערעור על התביעה הייצוגית לא הוכיחו עילה מספקת כדי להצדיק את ביטולן של פרקטיקות עירוניות ארוכות שנים. לאור החלטה זו, החליט בית המשפט על הפחתת הוצאות, וחייב את יצחקי לשאת בהוצאות בשני הערעורים, דבר המעיד על המסקנות השיפוטיות החצויות במסגרת ההליכים הקודמים.