בג"צ 6218/93

תקציר

פסק הדין עוסק בעתירה שבה ביקש חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין לפרסם מאמר בביטאון הלשכה ובו מתח ביקורת על תפקודה ועל מנהיגיה. המאמר אושר בתחילה על ידי העורכים, אך מאוחר יותר נדחה על ידי הוועד המרכזי בהתבסס על כלל האוסר על "טורים אישיים" בפרסום. בג"ץ בחן את המקרה מזוויות חוקתיות ומנהליות, תוך התמקדות בחופש הביטוי ובאוטונומיה התקשורתית. הנשיא שמגר הדגיש כי על לשכת עורכי הדין, כגוף סטטוטורי, לאפשר גישה לביטויים מגוונים משום שכתב העת הוא נכס ציבורי הממומן על ידי חבריו. נדונה דוקטרינת ההגינות, לפיה אסור לתקשורת ציבורית ניטרלית לדכא דעות, במיוחד בפורומים אקסקלוסיביים שבהם אין לחברים אמצעי ביטוי חלופיים. השופט בך, לעומת זאת, טען כי החלטת הוועד המרכזי להגביל את תכני כתב העת היא לגיטימית, והדגיש כי לשכת עורכי הדין יכולה להחליט על אופיו של כתב העת שלה ולהתמקד בתכנים מקצועיים. השופטת שטרסברג-כהן הסכימה עם בך, והדגישה כי חופש הביטוי הוא אמנם יסוד, אך הוא אינו מחייב את התקשורת לתת במה לכל הדעות. היא הבחינה בין התקשורת האלקטרונית לעיתונות המודפסת, וציינה כי לזו האחרונה אין אותן חובות ציבוריות, והגיעה למסקנה כי אופיו של כתב העת צריך להישאר אינפורמטיבי. בסופו של דבר, בית המשפט החליט ברוב קולות לדחות את העתירה, ובכך תמך בטענה כי החלטות המערכת של כתב העת – המשקפות את מדיניות הוועד המרכזי – נופלות בתחום שיקול דעתם. חוות הדעת החולקת הדגישה את חשיבות ההגנה על דעות מיעוט בתוך גופים סטטוטוריים לשמירה על עקרונות דמוקרטיים.