פ"א 19299-02-11

תקציר

המערער הורשע בהפרת צו שיפוטי להפסקת שימוש מופרז בלתי מורשה בנכס בתל אביב, בעקבות פסק דין קודם משנת 2004 שאסר על המערערת להשתמש במרתף הנכס למגורים ללא היתר. בערעור על הרשעה זו נטען כי פסק הדין הקודם היה מזויף וכי הימנעותו של המשיב מלהביא ראיות מספיקות לשימוש הנוכחי בנכס משמעה כי האשמה לא הוכחה מעבר לספק סביר. עם זאת, בית המשפט דחה את הערעור. בית המשפט קבע, כי המערער אינו יכול לערער על ממצאי פסק הדין הקודם וכי המשיב הציג ראיות מספיקות, לרבות עדויות עדים ותצלומים, כדי להצביע על אי ציות המערער לצו השיפוטי. בית המשפט הדגיש כי הגנתו של המערער לא נפגעה מכך שהמשיב לא קיבל מידע מפורט על השוכר, שכן למערער הייתה הזדמנות לזמן את אביו לעדות, דבר שלא עשה. זאת ועוד, על פי חוק התכנון והבניה, המערער, כבעל הנכס, היה אחראי לוודא שלא נעשה שימוש בלתי מורשה בנכס, ולא הוכיח די הצורך כי נקט בכל האמצעים הדרושים למניעתו. בית המשפט הגיע למסקנה כי המשיב עמד בנטל ההוכחה הנדרש, והימנעותו של המערער מלהציג הגנה משכנעת, במיוחד נוכח זמינותם של עדי מפתח, תמכה בהרשעה.