ת"פ 58950-11-10

תקציר

הנאשם הואשם בארבעה סעיפים של מעשה מגונה והסגת גבול. על פי כתב האישום, הוא יצר קשר עם ארבע נשים שונות, שדירותיהן הוצעו למכירה, והעמיד פנים שהוא מעוניין לרכוש אותן. הוא ביקר בדירותיהן של המתלוננות וביצע בהן מעשים מגונים. המעשים המגונים כללו נגיעה באזור המפשעה שלו, חשיפת ישבנו וניסיון לגרום למתלוננות לגעת באיבר מינו באמתלות שונות. ראיות התביעה כללו את עדויותיהם של ארבעת המתלוננים, פלטי שיחות מחברת הטלפון הקושרות את מספר הטלפון של הנאשם לזמני התקיפה, תוצאות בדיקות DNA ומצעדי זיהוי ומסדרי זיהוי בהם זיהו המתלוננים את הנאשם. הנאשם הכחיש את ההאשמות וטען כי ראיות התביעה פגומות. לטענתו, תוצרי השיחות אינם קבילים, נפלו פגמים במצעדי הזיהוי ובמסדרי הזיהוי ותוצאות בדיקת הדנ"א לא היו אמינות משום ששרשרת המעצר לא תועדה כראוי. עוד טען כי המעשים שתיארו המתלוננים אינם מגונים. בית המשפט מצא את הנאשם אשם במעשה מגונה אך זיכה אותו מאשמת הסגת גבול. השופט קיבל את ראיות התביעה, ומצא אותן אמינות ודי בהן כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. השופט ציין כי מעשיו של הנאשם היוו דפוס התנהגות וכי היסוד הנפשי של העבירה היה נוכח בכל המקרים. השופט מתח ביקורת על התנהלות הסנגור על כך שהטעה את בית המשפט ואת המתלוננים בכך שהציג את המתחזה כנאשם במהלך המשפט. השופט הורה על הערכת מסוכנותו של הנאשם ועל הערכת השפעת הקורבן וקבע טיעונים לעונש.