בג"צ 1322/22

תקציר

פסק הדין נסוב סביב קובלנה פלילית פרטית שהגיש המשיב נגד בת זוגו לשעבר, בטענה כי פגעה בפרטיותו בכך שהעבירה דוחות עסקיים חסויים לחברה מתחרה. מקורה של התלונה בהקשר של חלוקת רכוש הקשורה לגירושין. בית משפט השלום חייב את המשיב למסור לעותר הצהרות עדים בכתב, אך לא חייב אותו להמציא תצהירים. בית המשפט המחוזי אישר החלטה זו, תוך שהוא מדגיש את אי תחולתן של חובות ראייתיות מסוימות. העותר ערער על החלטה זו, בטענה שהיא נוגדת נורמות פרוצדורליות, וטען לחובת הגילוי לפי סעיף 79 לחוק סדר הדין הפלילי. העתירה העלתה השלכות רחבות יותר לגבי תחולתו של סעיף 74 לתקשי"ר על תלונות פרטיות והאחריות הפרוצדורלית של מתלונן. השופט י' עמית, בתמיכת השופטים א' ברון וד' מינץ, הדגיש את סוגיות היסוד הקשורות לקובלנות פליליות פרטיות, וציין את הפוטנציאל שלהן לשימוש לרעה לצורך הטרדה ואת אופיין המשפטי ההיברידי. בית המשפט מצא כי החובות המוטלות על מתלוננים צריכות להבטיח הליך הוגן, אך הכיר במגבלות יכולתו של המתלונן לאסוף ראיות בדומה לתביעות מדינה. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירה מבלי להורות על הוצאות, ובכך רמז על הצורך בביקורת חקיקתית על מוסד הקובלנות הפליליות הפרטיות, שכן לעתים קרובות הן חופפות לסוגיות אזרחיות ועלולות להיות מנוצלות לרעה, דבר הפוגע במשאבים השיפוטיים ובהגינות ההליכים.