עמ"ה 136/00

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית המשפט לדון בעתירות נגד החלטות ביניים של ועדת ערר תכנונית. השופט קובע כי ככלל, יש להימנע מהתערבות בהליך התכנוני עד למיצוי ההליך, אך ייתכנו נסיבות שבהן היא מוצדקת, כגון כאשר יש בה כדי לייעל את התהליך או לתת ליווי מוסמך לוועדה. ענייננו בפרשנותם של חוקים ותקנות רלוונטיים לעניין זכות הערר על החלטות תכנוניות, ובפרט האם לוועדת ערר יש סמכות לדון בעררים מסוימים והאם המשיבים יכולים להתנגד בדיון כזה. השופט קובע כי לוועדה אכן נתונה הסמכות לדון בעררים לפי סעיף 12ב(א)(2) לחוק התכנון והבניה, וכי גם המשיבים יכולים להתנגד שכן פגיעתם הפוטנציאלית אינה צריכה להיות תלויה בטעות או במחדל של הוועדה המקומית בבחינת התאמת היתר. כמו כן, השופט מדגיש כי אין לפרש את זכות הערר באופן מצמצם אלא עליה לשקף את כוונת החקיקה, שהיא לאפשר בחינה דו-שלבית של החלטות תכנוניות. בהכרעתו במקרה הספציפי מגיע השופט למסקנה כי העררים שהגישו המשיבים אכן כוללים טענות בדבר חריגות מהתכנית, ועל כן מוסמך ועדת הערר לבחון את התאמת ההיתר. השופט מדגיש כי פסק דין זה מבוסס על עקרונות בלבד ואינו קובע אם הוועדה המקומית טעתה אם לאו, ומשאיר שאלה זו לבירור בוועדת הערר. בסופו של דבר, העתירה נדחית, ומאחר שמדובר בשאלה עקרונית, לא נקבעו הוצאות.