ר"ע 740/92

תקציר

המקרה הנדון הוא ערעור על החלטת פקיד התגמולים בנוגע לבקשת עובד שירות בתי הסוהר להכרה בקצבת נכות לפי חוק הנכות (גמול ושיקום). המערער, שסבל מסוכרת מסוג 2, טען כי מחלתו נגרמה או הוחמרה עקב תנאי הלחץ של עבודתו כסוהר. בית משפט השלום קבע בעבר כי שני הגורמים העיקריים שתרמו למחלתו של המערער היו תורשה והשמנת יתר, שאינן קשורות להעסקתו. יתר על כן, בית המשפט קבע כי שירות ארוך טווח אינו מרמז על כך שתנאי השירות גרמו למחלה אלא אם כן ניתן להוכיח אירוע חריג, מה שלא היה המקרה כאן. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר, הדגיש את חשיבותם של הגורמים התורשתיים וההשמנה בהתפרצות מחלת הסוכרת של המערער, וציין כי גורמים אלה אינם קשורים לעבודתו. בנוסף, הראיות הרפואיות שהוצגו על תפקיד הלחץ בגרימת סוכרת לא היו חד משמעיות. בית המשפט התייחס לפסיקה קודמת, והדגיש כי לתקופות שירות ממושכות, החזקה אינה כי תנאי השירות גרמו למחלה. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור, בקובעו כי מחלת הסוכרת של המערער לא נגרמה או הוחמרה עקב עבודתו, וכי שני הגורמים הדומיננטיים האחראים למחלתו אינם קשורים להעסקתו בשירות בתי הסוהר.