ע"פ 3194/08

תקציר

השופט, במקרה זה, קבע כי קיים ספק סביר לגבי אשמתו של המערער בתאונה בה היה מעורב ילד הולך רגל. שאלות המפתח היו מיקומם של הולכי הרגל בעת הפגיעה ומנגנון פציעתו של הילד, אשר לא הוכרעו באופן חד משמעי על ידי בית משפט קמא. השופט הדגיש כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אך מקרה זה נפל לחריג בשל ממצאים מפוקפקים נעדרי שיקולים הגיוניים ותשתית ראייתית. אשר למיקומם של הולכי הרגל, מסקנתו של בית משפט קמא כי הם הלכו באמצע הכביש עמדה בסתירה לעדותה של האם ולסעיף 3 בכתב האישום, לפיו הם הלכו בצד הדרך. עוד ציינה השופטת כי חלק מממצאיו של בית משפט קמא, כגון סימני שיער ושיניים על הכביש, אינם מהווים הוכחה מספקת לכך שהילד היה באמצע הדרך. סימנים אלה לא תועדו כראוי, דבר שפגע ביכולתו של המערער להגן על עצמו. אשר למנגנון הפגיעה, טען השופט כי מסקנתו של בית משפט קמא אינה חד-משמעית. בעדותו של הבוחן, עליה הסתמך בית משפט קמא, לא צוין מיקומם של כתמי הדם על הרכב, שהיו חיוניים לקביעת נסיבות התאונה. השופט הדגיש כי יש לשקול מחדלי חקירה, כגון היעדר תיעוד של מיקום הכתמים, לטובת המערער. הימנעותו של הבוחן מלקבוע באופן סופי את מיקומם של הכתמים בין הגלגלים הקדמיים הביאה לכך שלא ניתן היה לדחות את טענת המערער בדבר תיאורה האפשרי של התאונה. בהתחשב בספק הסביר לטובת המערער, החליט השופט לקבל את הערעור ולזכות את המערער. קביעה זו ניתנה לאור הנסיבות הלא ברורות שסבבו את התאונה, המעוררות ספק באשר לאחריותו של המערער להיעדר ראיות חותכות לגבי האירוע.