בג"צ 8463/19

תקציר

במקרה הנדון, השאלה המרכזית הייתה האם בגידה מינית ממושכת וסמויה, שאין לה כל השלכה על התנהלותם הכלכלית של בני הזוג, יכולה להצדיק חריגה מכלל חלוקת הנכסים השווה לפי חוק יחסי ממון. בית המשפט הגיע למסקנה כי אינו יכול, והדגיש כי אשמה או אשמה, כגון בגידה, אינן צריכות להשפיע על חלוקת הרכוש במהלך הגירושין. למרות פסיקות בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי המציעות אחרת, הפרספקטיבה של המשפט האזרחי שומרת על גבול ברור בין פסקי דין מוסריים לבין תוצאות כספיות. פסק הדין אישר מחדש את עקרונות השוויון והמאמץ המשותף העומדים בבסיס חלוקת רכוש הנישואין, ודחה כל הכנסת שיקולים מוסריים להסדרים כספיים משפטיים. פסק הדין קבע כי בגידה מינית, גם אם היא ממושכת, אינה מפחיתה מתרומתו של בן הזוג הבוגד לרכוש הנישואין ואינה יכולה להביא להפחתת חלקו החוקי. משכך, ביטל בית הדין את החלטות בית הדין הרבני, ואישר את זכותה של העותרת לחלק שווה בנכסים שנצברו במהלך הנישואין, בהתאם להסדר הסטטוטורי. ההחלטה מדגישה את המחויבות להפריד בין עוולות רגשיות לבין זכויות משפטיות בסכסוכי נישואין, תוך הקפדה על התניות משפטיות בנוגע להערכות מוסריות במחלקה הכספית בעת גירושין.