רע"א 1389/98

תקציר

התובע נפגע מקליע שנפלט מרובה שהחזיק חייל שישב בסמוך לנהג הרכב בו נסע. הקליע שרט את מותניו של הנהג ופגע ברגלו של התובע. הקליע נורה בשל רשלנות החייל במהלך הנסיעה. השאלה העומדת בפני בית המשפט העליון היא האם האירוע מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כך שנזקי התובע יפוצו באחריות מוחלטת, או שמא החייל והמדינה אחראים לרשלנות. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט אריאל, קבעה כי מדובר בתאונת דרכים. השופט אריאל פירש את הגדרת "תאונת דרכים" כאירוע המתרחש "עקב שימוש ברכב מנועי". הוא נימק זאת בכך שכל מטען בתוך הרכב, לרבות רובה החייל, הוא חלק מהשימוש ברכב, וכל פגיעה הנובעת ממטען כזה בזמן נהיגה מהווה סיכון אינטגרלי לשימוש ברכב. לפיכך, פליטת כדור על ידי הרובה, בין אם נגרמה מטלטלות הכביש ובין אם כתוצאה מרשלנות החייל, נכנסה לגדר הסיכונים שנוצרו כתוצאה מנהיגה ושימוש ברכב. השופט טירקל התנגד וטען כי לא מדובר בתאונת דרכים משום שהרכב שימש רק כזירת התאונה. לדברי השופט טירקל, השימוש ברכב לא היה קשור לפליטת הקליע, שנבעה מרשלנות החייל, והעובדה שהכדור נורה תוך כדי נסיעה הייתה מקרית. זאת ועוד, השופט טירקל קבע כי הסיכונים הגלומים בנשק נבדלים מהסיכונים הרגילים הכרוכים בנהיגה, ואין לפרש אותם כסיכונים הנובעים מהשימוש ברכב. השופטת שטרסברג-כהן הסכימה עם ההבחנה של דעת הרוב בין נזק שנגרם כתוצאה משימוש ברכב מנועי לבין נזק שהתרחש בתוך הרכב כזירת אירוע בלבד. עם זאת, היא הסכימה עם החלת עיקרון זה על העובדות. לשיטתה, הוצאת הקליע על ידי הנשק לא הייתה קשורה לשימוש ברכב לתחבורה, שכן ניתן היה לירות את הקליע בשל רשלנות החייל ללא קשר לתנועת הרכב. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי מדובר בתאונת דרכים וכי יש לפצות את התובע בנזקיו על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. פסק הדין ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי והחזיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום, שהורה לחייל ולמדינה לפצות את התובע ביחד ולחוד. בנוסף, חויבה המדינה לשלם לתובע ולנהג הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.