בר"ע 829/05

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך זוגי בין בני זוג מהמגזר החרדי, שהיו נשואים כשלוש שנים והביאו לעולם שני ילדים משותפים. האישה הגישה תחילה בקשה לצו הגנה, מזונות ומשמורת על הילדים בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, וכן ביקשה איסור זמני על יציאת בעלה מהארץ ועיקול דירתם המשותפת. זמן קצר לאחר מכן פנה הבעל לבית הדין הרבני וביקש שלום בית ולחילופין גט. עוד טען הבעל כי על בית הדין הרבני לדחות את תביעות האישה בבית המשפט לענייני משפחה מטעמים של סמכות. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת הבעל, והוביל אותו לערער על החלטתו. הערעור התמקד בעיקר בשאלה האם לבית הדין הרבני יש סמכות לדון בסכסוכי רכוש בין בני הזוג, דבר שיבטל את תביעותיה המקבילות של האישה בבית המשפט לענייני משפחה. טענת הבעל נסמכה על עקרון הכבוד ההדדי בין ערכאות מקבילות ועל הרעיון שבית הדין הרבני רכש סמכות בעניין. עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה, בפסק דינו המפורט, הגיע למסקנה כי לא התקיימו התנאים לקבלת סמכות שיפוט בלעדית לבית הדין הרבני בענייני הרכוש. לגופו של עניין, בית הדין מצא כי תביעתו של הבעל לשלום בית אינה כנה וכי כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין לוקה בחוסר יושר וחוקיות, כנדרש בפסיקה קודמת. זאת ועוד, בית המשפט לענייני משפחה הדגיש כי סמכותו בתביעת הרכוש נקבעה טרם ניסיונו של הבעל לקשור אותו בתביעת הגירושין בבית הדין הרבני. לפיכך, קבע בית הדין כי אין מקום לדחות את תביעת האישה על הסף. פסק הדין התייחס גם לסוגיות שוליות אחרות, כגון השיהוי של האישה בתשלום אגרת בית המשפט, וקבע כי הוא נבע מרשלנות ולא מכוונת-זדון ואינו מצדיק פיטורים. בסופו של דבר, דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשת הבעל לחופשה לצורך ערעור, ובכך חיזק את החלטתו הקודמת והדגיש את הצורך בבחינה מעמיקה של סוגיות שיפוטיות, במיוחד כאשר מדובר בניצול פוטנציאלי לרעה של מערכת המשפט. הבעל חויב לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דינה של האישה. החלטה מקיפה זו מדגישה את מורכבותם של סכסוכי השיפוט בין בית המשפט לענייני משפחה בישראל לבין בית הדין הרבני, ואת השיקול הזהיר שניתן להבטחת התדיינות הוגנת וכנה.