עפ"ת 50876-08-15

תקציר

בבחינת קביעותיו של בית משפט קמא והטיעונים שהציגו הצדדים, תוך החלת הדין הרלוונטי על נסיבות המקרה, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את הערעור. המערער טען לביטול פסק דין שניתן שלא בפניו, בטענה להצדקה לאי התייצבות בשל ליקויים במסירת הזימון, וטען כי "חזקת המסירה" אינה חלה על עניינו. הוא גם טען לעיוות דין, וטען כי לא נהג ברכב המעורב בעבירה בזמן ובמקום הנטענים. עם זאת, בית המשפט התייחס לסעיף 130(ח) לתקשי"ר, והדגיש כי פסק דין שניתן שלא בפניו ניתן לביטול רק אם הוכחה סיבה מוצדקת לאי הופעה או כדי למנוע עיוות דין. במקרה דנן, אף אחד מהתנאים לא התקיים, שכן המערער לא חלק באופן משכנע על חזקת המסירה ולא הביא ראיות מספיקות, כגון תצהירים או מסמכים, כדי לתמוך בטענותיו בדבר זהות הנהג של הרכב. בית המשפט שקל פסקי דין ממקרים דומים, ואישר מחדש את תחולתה של "חזקת המסירה" כאשר הודעת דואר מסומנת כ"לא נדרשת" והמערער אינו מבסס אי קבלה מטעמים שאינם בשליטתו. המערער לא הוכיח סתירה לחזקה זו, ואף לא פעל למעשה נגד ממצאי בית המשפט לתעבורה. בית המשפט קבע כי המערער לא הוכיח את התנאים הדרושים לביטול פסק הדין, וקבע כי דיון מהותי לא יוביל לזיכוי, ולפיכך הורה לדחות את הערעור בנימוק שלא הוכחה סיבה מוצדקת להיעדרות או עיוות דין. ההחלטה ניתנה ביום 18.10.2015 בנוכחות הצדדים.