ע"א 8131/20

תקציר

הערעורים נובעים מפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי לוד מרכז בעניין חובותיה של חברת רדנט-נובה בע"מ (בפירוק), כלפי בעל השליטה בה, חנן שחף, ביחס לשני סוגי חובות: חובות עבר וקרנות מימון. בית המשפט המחוזי קבע כי חוב העבר, בסך 1.5 מיליון שקל, ייפרע לאחר סילוק כל החובות החיצוניים של החברה, בהתחשב בכך שמדובר בהשקעה הונית. בעוד מחצית מכספי המימון בסך 900,000 ₪ אושרו כהוצאות כינוס נכסים, בית המשפט מצא כי המחצית הנותרת ניתנה בחוסר תום לב ולא תינתן עדיפות בהליך הפירוק. הן שחף והן הנושה, א.י. אלקטרוניקה בע"מ, ערערו על פסק דין זה. בעל השליטה טען כי יש לסווג את חוב העבר כחוב מובטח ואת כספי המימון כהוצאות כינוס נכסים שיש לפרוע תחילה. הנושה טען כי יש לראות בכספי המימון גם חוב נדחה. בית המשפט העליון, לאחר ששמע את הצדדים, הציע לדחות את ערעורו של בעל השליטה בעניין חוב העבר ואת ערעור הנושה, תוך קבלת ערעורו של בעל השליטה על כספי המימון, וסיווגם כהוצאות חדלות פירעון, בניכוי יתרת הכספים מכינוס הנכסים. כל הצדדים למעט הנושה קיבלו הצעה זו. בית המשפט לא מצא כל פגם בהתנהלותו של בעל השליטה וסבר כי יש לתת עדיפות לכספי המימון בהליך חדלות הפירעון. עוד נקבע כי יש לבחון את סיווג הכספים בעת האישור ולא בדיעבד. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי יש להתייחס למלוא סכום המימון באופן שווה, ואין בהבדלים פרוצדורליים בין הליכי כינוס נכסים להליכי פירוק כדי להשפיע על התוצאה המהותית. לפיכך הורה בית המשפט לפרוע תחילה את כספי המימון, בעוד שחוב העבר נותר נדחה. פסק דין זה ניתן מבלי שנפסקו הוצאות, בהתחשב בנסיבות הספציפיות.