בג"צ 392/67

תקציר

העותר, עובד עיריית תל אביב-יפו משנת 1949, הואשם בשנת 1966 בעבירות משמעת שונות והובא בפני בית דין משמעתי לעובדי עירייה. בית הדין המשמעתי מצא אותו אשם והמליץ על פיטוריו ללא פיצויים. מועצת העירייה הסכימה עם ההמלצה ופיטרה אותו, אך לא פסקה בסוגיית הפיצויים. בינתיים הושעה העותר מעבודתו והודיע כי יקבל מחצית משכרו בתקופה זו. העותר טען כי ההליכים נגדו פסולים משום שהוראות הקבע לעובדי העירייה, שעל פיהן הואשם, נעדרות בסיס חקיקתי או הסכם קיבוצי מחייב. עוד טען כי בית הדין למשמעת חרג מסמכותו בכך שהמליץ על פיטוריו ללא פיצוי וכי היה צריך לתת לו הזדמנות להציג את טענותיו בפני מועצת העירייה, שבסמכותה לפטרו. בג"ץ קבע כי העותר, שהופיע בפני בית הדין המשמעתי מבלי למחות על סמכותו, אינו יכול כעת לטעון כי ההליכים בטלים. עוד נקבע כי בעוד שבית הדין למשמעת יכול רק להמליץ על פיטורים, סמכות הפיטורים נתונה באופן בלעדי למועצת העירייה. המועצה הייתה מחויבת לשמוע את טענות העותר בטרם קבלת החלטה והיה עליה לבסס את החלטתה על עובדות שנקבעו על ידי בית הדין המשמעתי. כמו כן, השעיית העותר והפחתת שכרו יכולות להימשך עד להחלטת מועצת העירייה. ההחלטה לפטר את העותר בוטלה אפוא, והתיק הוחזר למועצת העירייה לדיון נוסף. המועצה הופנתה לשקול את המלצת בית הדין המשמעתי לאור פסק הדין, ונפסק לעותר 300 ל"י הוצאות.