עתפ"ב 15085-04-23

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותו ויישומו של סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, תוך התמקדות באכיפת צווי הפסקה שיפוטיים במקרים של בנייה או שימוש אסורים ללא צורך בהליך פלילי. לשון החוק אינה מגבילה את תחולתו לתרחישים בעלי סיכון גבוה לציבור, כפי שאושר בפסיקה קודמת כגון רפפורט נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה. צווי עצירה שיפוטיים נועדו למנוע הפרות חוק מתמשכות או פוטנציאליות ורווחים כלכליים מפעילויות בלתי חוקיות, ולא רק איומים דחופים על האינטרס הציבורי. במקרה זה, בית המשפט פירש תחילה באופן שגוי את הצורך בהוכחת אינטרס ציבורי גבוה. עם זאת, הצליחה המערערת לטעון לביטול החלטה זו, תוך הדגשה כי סעיף 236 מסמיך את בתי המשפט להוציא צווים בכל תרחיש של הפרת חוק. בית המשפט לא מצא הצדקה להימנע מהוצאת צו הפסקה, במיוחד נוכח היקפה הגדול של הפעילות המסחרית הכרוכה בכך (למעלה מ-3,000 מ"ר) והיעדר הסדרה חוקית אפשרית. התרת המשך הפעילות תנציח את התועלת הכלכלית מעבירות מתמשכות, ובכך תפגע באופן משמעותי בשלטון החוק. החשש מחשיפת אסטרטגיית ההגנה של המשיבים נחשב ספקולטיבי ולא מהותי ביחס לכוונת המחוקק. בסופו של דבר, הערעור התקבל, כאשר צו הפסקה שיפוטי הוצא לתוקף ביום 18.1.2024 והעניק למשיבים שהות להיענות לבקשה. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים ביום 15.12.2023.