עמ"ה 450/02

תקציר

לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בעניינים הנוגעים לסמכותו של מנהל הארנונה, במיוחד כאשר נישומים לא מיצו את זכותם להתנגד בטרם יערערו לבית המשפט. החובה לשלם ארנונה חלה על כל תושבי רשות מקומית, שכן מדובר בחובה ולא בקנס. נישום הטוען לפטור מארנונה נושא בנטל להוכיח את תביעתו, ועליו לפעול לפי ההליך המוסדר לשם כך. לבית המשפט יש גם סמכות לדון במקרים בהם הנישום לא הגיש השגה, והוא יבחן את הטענות לגופן. באשר להודעת החיוב, מצא בית המשפט כי העותרת הייתה מודעת לחיובים השנתיים ופעלה אף היא לקבלת פטורים, ולכן טענת העירייה כי שלחה את ההודעות הנדרשות התקבלה. לגבי חמישה נכסים ספציפיים בחן בית המשפט את תקופות החיוב ואת יתרת החובות. גרסת העירייה הועדפה בשל היעדר מידע מפורט מהעותר, וטענותיו לאי קבלת הודעות נדחו. בית המשפט קיבל את הטענה כי החוב בגין נכסים א', ב' ו-ה' הוא כאמור על ידי העירייה. לגבי נכסים ג' ו-ד' מצא בית המשפט כי החוב הוא מיוני 1994 ומדצמבר 1994 בהתאמה. גם ההתכתבויות עם העירייה בנוגע לנכסים אלה העלו כי נודע לעותר על החובות. המחלוקת העיקרית הייתה האם חלה תקופת ההתיישנות על חוב מינהלי, והאם ניתן להעלותה כתביעה לסעד הצהרתי. בית המשפט מצא כי מאחר שהליכי הגבייה המנהליים עוקפים את השלב השיפוטי, והחוב נקבע על פי דין, לא ניתן להעלות את טענת ההתיישנות כתביעה מהותית לסעד הצהרתי. במקום זאת, מדובר בטענת הגנה פרוצדורלית שניתן לשמור לנישום בתביעה כספית המוגשת על ידי הרשות המקומית. מאחר שהחוב המינהלי קרוב יותר לחוב שיפוטי, תקופת ההתיישנות אינה חלה. זאת ועוד, מכתב הדרישה שנשלח לעותרת בשנת 1997 נמצא כ"הבטחה מינהלית", והחוב הקובע נבחן לאור מסמך זה. לפי מסמך זה, העירייה לא יכלה לנקוט בהליכי גבייה בגין נכסים א', ב' ו-ה', והעתירה התקבלה באופן חלקי בלבד. המשיבים יכלו להמשיך בהליכי הגבייה בגין נכסים ג' ו-ד'. לבסוף הורה בית המשפט לעותר לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪, בצירוף מע"מ.