עת"מ 39500-02-23

תקציר

חוק חופש המידע ומסגרתו הנורמטיבית מעניקים לאזרחים זכות עיון במידע מרשויות ציבוריות. זכות זו מעוגנת בפסיקה עתיקה ומשרתת תכליות רבות: מימוש חופש הביטוי, מתן אפשרות לשיח ציבורי, מתן אפשרות לפיקוח ציבורי על הרשויות וראיית המידע כאמון הציבור. החוק מתווה את היקפה וגבולותיה של זכות זו, תוך שימת דגש על גילוי תוך איזון בינה לבין זכויות ואינטרסים אחרים. רשויות ציבוריות חייבות למסור מידע בכפוף להגבלות מטעמים מינהליים, איסור מידע או היעדר חובה. עם זאת, גם מידע אסור או לא מחייב חייב להיחשף במידת האפשר, בהשמטות או בשינויים, תוך הקפדה על סבירות ומידתיות. בתי משפט יכולים להורות על גילוי מידע למרות חריגים משפטיים אם האינטרס הציבורי גובר על אי גילוי. במקרה דנן, החלטת משרד האוצר לדחות בקשה למידע על העברות תקציביות הייתה מוצדקת לפי סעיפים 8(1), 8(3) ו-8(5) לחוק, שעניינם הקצאת משאבים בלתי סבירה והחזקה ויצירה של מידע על ידי רשויות אחרות. באשר לסעיף 8(1) ציין בית המשפט כי נטל מסירת המידע אינו משמעותי לעומת האינטרס הציבורי בגילויו. עם זאת, פסק הדין החלקי, שהושג בהסכמה, הפך מחלוקת זו ללא רלוונטית, שכן המידע נמסר. לגבי המידע שנותר במחלוקת, בית המשפט מצא כי הוא אינו ברשות משרד האוצר, כפי שאושר בתצהיר של פקיד אוצר. עובדה זו לבדה מצדיקה אי-גילוי לפי מבחן "המסננת הראשונה", ומייתרת את הצורך לבחון מסננים משפטיים אחרים. מאחר שהמידע נוצר והוחזק בידי משרדי ממשלה אחרים, נכנס לתמונה סעיף 8(5), המאפשר למשרד האוצר לדחות את הבקשה ולהפנות את העותר למשרדים הרלוונטיים. טענות העותר, שהתמקדו במשמעות המידע, לא הפריכו זאת. באשר להצעה של מערכת מידע מרכזית, ציין בית המשפט כי היא חורגת מתחום הבקשה והעתירה, ובמקום זאת היא שייכת לבקשה נפרדת לרשויות. משכך, נדחתה העתירה בעניין העברות תקציביות של משרדי הממשלה, והמשיב חויב לשלם לעותר שכר טרחת עורך דינו והוצאות העתירה, בסך 7,000 ש"ח, תוך הכרה בהצלחה החלקית של העתירה.