עת"מ 32853-09-11

תקציר

העותרים ביקשו לערער בדיעבד על כך שהמדינה הפקיעה את אדמותיהם לפני עשרים שנה בנימוק של שיהוי בלתי סביר במימוש מטרת ההפקעה. הם טענו כי מטרת ההפקעה נזנחה וביקשו מבית המשפט לבטל את ההפקעה ולהשיב להם את הקרקע. מנגד, טענו המשיבים, הרשויות המפקיעות, כי העותרים לא מיצו את הליכי התכנון וכי פעלו באופן סביר במימוש ההפקעה. בית המשפט פתח בהתייחסות לשתי טענות מקדמיות שהעלו המשיבים. בית המשפט דחה את טענת השיהוי, שכן חלוף הזמן היה חיוני לטענת העותרים ולא הפריע להצגת טענותיהם. בית המשפט דחה גם את הטענה בדבר הליכי תכנון שלא מוצו, וציין כי אף שהנושא לא הוכרע באופן סופי, מקרים קודמים היוו תקדים לביטול הפקעות ללא הליכי תכנון קודמים. לגופו של עניין, הדגיש בית המשפט כי ביטול הפקעה הוא צעד דרסטי ותלוי בנסיבות הספציפיות. נמצא כי מטרת ההפקעה – לייעד את הקרקע לצורכי ציבור, ובפרט לדרכים ולחניה, כחלק מתוכנית בניין עיר גדולה יותר – לא נזנחה. בית המשפט קיבל את נימוקי המשיבים לזמן שחלף, תוך שהוא מכיר במורכבות ובקשיים במימוש מטרות ההפקעה. זאת ועוד, באשר לטענת העותרים כי השימוש הנוכחי בקרקע אינו עולה בקנה אחד עם המטרה המקורית, קבע בית המשפט כי שינוי בצורך הציבורי הספציפי אינו פוסל בהכרח את ההפקעה. היא הגיעה למסקנה כי המשיבים פעלו בסבירות ובהתאם להליכים מינהליים תקינים. בית המשפט הדגיש כי העותרים לא הוכיחו כי המשיבים זנחו את מטרת ההפקעה או כי האינטרס הפרטי שלהם גובר על הצורך הציבורי בקרקע. לפיכך, היא דחתה את העתירה לביטול ההפקעה. עם זאת, בסוגיית הפיצויים הכיר בית המשפט בכך שהמשיבים שללו תחילה את זכותם של העותרים לכך, אך בית המשפט, כערכאה מינהלית, אינו יכול להעניק סעד כספי. תחת זאת, יהיה על העותרים להגיש תביעה לבית משפט אזרחי, והומלץ למשיבים שלא להעלות הגנת התיישנות, נוכח התכתבויותיהם הקודמות עם העותרים. לבסוף, העתירה נדחתה במלואה, ולא ניתן צו בדבר התנהלות המשיבים.