עת"מ 303/08

תקציר

העותרים, בעלי זכויות במקרקעין בבנימינה, הגישו עתירה מנהלית לביטול החלטת המשיבים, אשר דחתה את בקשתם לחופשה לצורך ערר למועצה הארצית. המחלוקת נסובה סביב תכנית ש/ד/1311, שעניינה כביש המחבר בין בנימינה דרום לכביש מס' 4. העותרים התנגדו לתוכנית בטענה כי זכויות הקניין שלהם לא זכו להתייחסות מספקת, אך התנגדותם נדחתה על ידי הוועדה המחוזית. לאחר מכן ביקשו העותרים רשות מיו"ר הוועדה המחוזית לערער למועצה הארצית, אך גם בקשה זו נדחתה בנימוק שטענותיהם פרטניות ולא עקרוניות. המשיבים טענו כי התכנית סבירה ומאזנת בין אינטרסים ציבוריים ופרטיים. הם גם הדגישו את חשיבותה הציבורית של התוכנית, לרבות היבטיה הבטיחותיים, ואת הצורך ביישום מהיר. השופט ב' בר-זיו קבע כי טענתם העיקרית של העותרים בדבר רוחב הכביש אינה רלוונטית עוד, שכן לאחר הגשת העתירה הוחלט לצמצמו. עוד קבעה השופטת כי טענות העותרים, שהתמקדו בזכויותיהם הכלכליות, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור שכן הן נעדרות השלכות רחבות או רגישות ציבורית. השופטת בר-זיו הדגישה כי מדיניות התכנון מחייבת לעיתים הגבלות על זכויות הקניין לטובת הכלל וכי הפגיעה בעותרים אינה קשה באופן בלתי מידתי. בר-זיו הגיע למסקנה כי הנסיבות אינן מצדיקות התערבות שיפוטית ודחה את העתירה. פסק דין זה מחזק את התערבותו המוגבלת של בית המשפט בשיקול דעתן של רשויות התכנון, תוך הדגשת האינטרס הציבורי המשרת את היבטי הבטיחות של התכנית ואת יישומה במועד.