ע"פ 1526/02

תקציר

הערעור נדחה לאחר ששקל ביסודיות את כשירותו של המערער לעמוד לדין ואת תחולתה של הגנת אי השפיות. בתחילה הופסקו ההליכים לפי סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, מחשש למצבו הנפשי של המערער. עם זאת, המשפט התחדש בעקבות חוות דעת מומחים שאישרו את כשירותו של המערער. חרף חששותיה של ההגנה כי המערער עלול להיות פסול בשל אי נטילת תרופות, בית המשפט לא מצא ראיות קונקרטיות התומכות בטענה זו. חוות דעת שונות משנת 2000 קבעו כי המערער אינו בשלב פעיל של מחלת נפש ויכול להשתתף בהליכים משפטיים. בית המשפט דחה גם את הגנת אי השפיות, בקובעו כי המערער הבין את מעשיו במהלך ביצוע העבירה והדגיש מניעים כגון סכסוכים כספיים ועניינים משפחתיים. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שמחלה גרידא אינה מספיקה להגנת אי השפיות; היה על המערער להוכיח חוסר הבנה למעשיו, דבר שלא הוכח מעבר לספק סביר. זאת ועוד, בית המשפט דחה בקשה לעונש מופחת, ולא מצא ראיות ממשיות לכך שמצבו הנפשי של המערער השפיע על ביצוע העבירה. פסק דינו של השופט ד' חשין, בגיבוי השופטים א' א' לוי וא' רובינשטיין, קבע כי אין מקום להפוך את החלטות בית משפט קמא בעניין כשירות והגנת אי שפיות, וכתוצאה מכך נדחה הערעור.