רע"א 5107/22

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור. הבקשה נדחתה משום שלא העלתה שאלות עקרוניות מעבר לאינטרסים האישיים של הצדדים ומניעת רשות ערעור לא תגרום לעיוות דין. טענות המבקש נסובו סביב שתי נקודות עיקריות. ראשית, הם חלקו על הקביעה כי לא התקיימו התנאים למתן סעד הצהרתי, אף שהדבר לא התבקש בכתב התביעה. שנית, הם טענו נגד ההחלטה כי הסעד ההצהרתי שניתן בבית משפט השלום סותר את צו ההפטר. עם זאת, השופט מצא כי טענות אלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, שכן הן פשוט חולקות על החלת הדינים הקיימים על הנסיבות הספציפיות של המקרה. באשר לצו ההפטר, טענה המבקשת כי צו פשיטת רגל יכול לבטל הליך נפרד המחייב את אשת החייב לחלוק בחובותיו על ידי השבת זכויותיו של החייב מנכסים הרשומים על שמה בלבד. השופט ציין כי שאלה זו אינה רלוונטית במקרה זה, שכן החוק קובע כי בני זוג שנישאו לאחר ינואר 1974 אינם אחראים בדרך כלל זה לחובותיו של זה, אלא אם קיימת כוונה ספציפית לחלוק בנכסים או כוונה קונקרטית לחלוק בחובות. מאחר שתביעת המבקש בבית משפט השלום התבססה על שתי עילות אלה ונדחתה, והמבקש לא ערער על ההחלטה בעניין חלוקת החובות, נדחה גם חלק זה של בקשת רשות הערעור. עוד קבע השופט כי טענות המבקש בדבר חלקו של המשיב בדירות אינן מדויקות, שכן הן כבר הועלו ונדחו בהליכי פשיטת הרגל. זאת ועוד, הקביעות שניתנו בהליכים אלה ביחס לדירות, אשר חייבו את המבקש, הפכו את הסעד ההצהרתי שניתן על ידי בית משפט השלום למיושן. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה במלואה, ולא נפסקו הוצאות מאחר ולא הוגשה תביעה שכנגד.