בש"א 6155/19

תקציר

פסק הדין מתייחס לבקשה להארכת המועד האחרון להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.6.2019. המבקש טוען כי פסק הדין לא הוגש כדין, וטוען כי המועד האחרון לא אמור לחול עד ליום 1.7.2019, אז עיין בא כוחו בפסק הדין במערכת המשפט נטו. לטענת המשיבים, בא כוח המבקש צפה בפסק הדין ביום נתינתו, ולכן הגשתו נעשתה באיחור. בית המשפט בחן אם פסק הדין הועבר כראוי לבא כוחו של המבקש, וציין כי המסמכים מראים שהוא נשלח בדוא"ל ב-25 ביוני. עם זאת, בתצהיר של מנהל לשכת היועץ המשפטי נטען כי לא התקבלה הודעה, דבר שעורר דיון בתקנה 497ג(ג2) לתקנות סדר הדין האזרחי המאפשרת לערער על הודעות מסוג זה. למרות התצהיר, בית המשפט קבע כי אין די ראיות כדי להוכיח שפסק הדין לא נשלח כראוי, שכן לא סופקו מסמכים תומכים מה-25 ביוני. בית המשפט הגיע למסקנה כי המועד האחרון להגשת הערעור הוא 10 בספטמבר 2019, והבקשה נדחתה בשמונה ימים. בנוסף, בית המשפט בחן את "כלל הידע" לפיו מודעותו של בעל דין לפסק דין במערכת "נט משפט" עשויה להתחיל את תקופת הערעור. בית המשפט ציין, במבט קדימה, כי ההתקדמות הטכנולוגית מחייבת בחינה מחודשת של האופן שבו "ידע" משפיע על מועדי הגשה, תוך שימת דגש על אחריות בעלי הדין לפעול על פי החלטות הידועות באמצעות המערכת. אלא שהמקרה הספציפי הזה לא נשען על כלל זה, שכן העסקה הוגשה באיחור על בסיס כללי המצאה פורמליים. בית המשפט לא מצא טעם מיוחד המצדיק הארכה, גם בהתחשב בטעות הנטענת של עורך הדין בנוגע למועד הגשת הבקשה. בסופו של דבר נדחתה הארכת הבקשה, והמבקש חויב לשלם למשיבים סך של 1,000 ₪.