ב"ל 20490-10-15

תקציר

פסק הדין בתיק זה מתייחס לתביעה של עובד בחברת חשמל שסבל מבעיות נפשיות, קרי הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), דיכאון וחרדה, לכאורה כתוצאה מסביבת עבודתו. העובד הגיש בקשה להכיר במחלת הנפש שלו כתאונת עבודה, אך בקשתו נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי. החלטת בית הדין אישרה את הפסיקות הקודמות ודחתה את תביעת העובד. פסק הדין חזר על ההלכה הקיימת, או התקדים, לפיה מחלת נפש הנובעת מלחץ נפשי מתמשך בעבודה אינה יכולה להיחשב כתאונת עבודה אלא אם כן קיימת הוכחה לאירוע מסוים או לאירועים שגרמו למחלה. בית הדין הכיר בכך שהעובד היה נתון בלחץ מתמשך, אך הדגיש כי הוא אינו קשור לאירועים מיוחדים מוגדרים ומבודדים שיכולים להיות קשורים למחלת הנפש. יתר על כן, הלחץ המתמשך שתיאר העובד, לרבות איום ירי הקסאם, לא היה בלעדי למקום העבודה, וגם דפוס העבודה במשמרות של העובד לא נחשב לאירוע מיוחד. בפסק הדין הודגש כי כוונת המחוקק שעמדה מאחורי הדרישה להוכחת "תאונה" בעבודה הייתה להגביל את היקף הפיצוי בשל אילוצים תקציביים. לפיכך, תביעת העובד, המבוססת על לחץ עבודה כללי ועבודה במשמרות, לא עמדה בקריטריונים להכרה בתאונת עבודה, והערעור נדחה.