בע"מ 420/24

תקציר

פסק הדין דן באיזון בין רצונו של מאומץ לבדוק את מרשם האימוץ ולגלות את זהות הוריו הביולוגיים, לבין רצונו של ההורים הביולוגיים באנונימיות. הדיון נפתח בסקירה כללית של מוסד האימוץ בישראל, תוך הדגשת אופיו החסוי. לאחר מכן נבחנת האינטרסים העומדים בבסיס רצונות המאומץ וההורים הביולוגיים. רצונו של המאומץ נובע מהצורך להבין את זהותו ואת בריאותו ואת זכויותיו החוקיות, ואילו רצונם של ההורים באנונימיות נוגע לזכותם לפרטיות. פסק הדין בוחן גישות של שיטות משפט שונות לסוגיה זו, החל ממגבילות ועד מתירניות. בית המשפט מפרש את חוק האימוץ כמעדיף את רצונו של המאומץ, ומטיל את נטל ההוכחה על ההורים הביולוגיים להוכיח נסיבות חריגות המצדיקות אי גילוי. נסיבות אלה אמורות לגרום נזק משמעותי מעבר לעומס הנפשי הרגיל ועליהן לגבור על הנזק שנגרם למאומץ מדחיית בקשתו. בית המשפט מתווה קווים מנחים ליישום איזון זה, תוך הדגשת הצורך בבחינה מעמיקה הן של ההורים הביולוגיים והן של המאומץ. במקרה הספציפי, בית המשפט מוצא ליקויים בהליך בו מתנהל בית המשפט לענייני משפחה ומורה על דיון חוזר בבקשת המאומץ. הבחינה המחודשת צריכה להביא בחשבון את ההנחיות שהותוו ואת התחייבותה של המאומצת להסתפק בידיעת זהות אמה הביולוגית ולהימנע מיצירת קשר עמה. המשיב מצווה לשאת בהוצאות המערער. השופט אלכס שטיין מבהיר כי החזקה מעדיפה גילוי שמות בלבד ומציע לבקש התחייבות מהמאומץ שלא ליצור קשר עם ההורים הביולוגיים.