בש"פ 433/98

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב פרשנות חוק סדר הדין הפלילי והארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. המשיב, שמעצרו הוארך עם הגשת כתב אישום בגין שוד בנסיבות מחמירות, הוחזק במעצר במשך שנה כאשר שופט בית המשפט העליון האריך את מעצרו בשלושה חודשים נוספים. בתקופה זו הוא הורשע על סמך הודאתו. מועד מתן גזר הדין נדחה לבקשת המשיב. לאחר מכן הגישה המדינה בקשה להארכת מעצר נוספת של 90 יום, וגם המשיב הסכים לה. השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם פסק דין שניתן במהלך תשעת חודשי המעצר הראשונים או לאחר תקופה זו ישפיע על המשך המעצר. בית המשפט בחן ארבע פרשנויות לחוק הרלוונטי, ובסופו של דבר אימץ את הגישה הרביעית. לפי פרשנות זו, פסק דין שיינתן בתוך תשעת החודשים הראשונים למעצר יביא להמשך המעצר לפי הצו הראשוני עד למתן גזר הדין, אלא אם כן החליט בית המשפט אחרת. לעומת זאת, אם פסק הדין ניתן לאחר תשעה חודשים, הארכת המעצר נתונה אך ורק לשיקול דעתו של שופט בית המשפט העליון. השופטת מ' חשין, יחד עם השופטת ביניש והשופטת י' אנגלרד, קבעו כי מעצרו של נאשם העצור עד תום המשפט והורשע בתשעת החודשים הראשונים למעצרו, יימשך לפי הצו הראשוני עד למתן גזר הדין. עם זאת, עבור נאשם שהורשע לאחר תשעה חודשי מעצר, הארכת המעצר מחייבת החלטה של שופט בית המשפט העליון. פסק דין זה מבטיח כי הארכת המעצר תישאר מפוקחת ופשוטה, גם אם פסק הדין יינתן לאחר תום תשעת החודשים.