דב"ע לז/93 - 3

תקציר

פסק הדין דן בפיטוריו של עובד מדינה, תוך התמקדות ביחס שבין שתי נורמות משפטיות: סעיף 68 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, וסעיף 15 לדבר המלך במועצה. על פי סעיף 68, לא ניתן לפטר עובד מדינה בשל עבירות משמעת אלא על פי פסק דין של בית משפט. בינתיים, סעיף 15 מעניק לממשלה סמכות לפטר עובדים מנהלית. בית הדין מדגיש כי סעיפים אלה יכולים לדור בכפיפה אחת, כאשר סעיף 15 חל על פיטורים שאינם קשורים לעבירות משמעת, ואילו סעיף 68 עוסק באופן ספציפי בעבירות מסוג זה. כוונת המחוקק הייתה להבטיח כי פיטורים מטעמי משמעת ילוו בהליך שיפוטי. במקרה דנן, קבע בית הדין האזורי כי פיטורי העובד היו שלא כדין, שכן הם נבעו בעיקר מעבירות משמעת. פסק הדין מבהיר כי המפתח לקביעת חוקיות הפיטורים טמון במידע ששקל השר בעת אישורו. מאחר שהשר ביסס את החלטתו על עבירות משמעת, הפיטורים היו בניגוד לסעיף 68. בית הדין מכיר בכך שייתכן שלעובד הייתה סיבה מוצדקת לפיטורים, אך מדגיש כי לא בוצע ההליך התקין. משכך, הערעור על החלטת בית הדין המחוזי נדחה, והמדינה נדרשת לשלם למשיב הוצאות ערעור בסך 500 ליש"ט.