עת"מ 2592/04

תקציר

העותרת ביקשה לאשר תכנית להקמת תחנת דלק על קרקע המיועדת לקרקע חקלאית. הוועדה לשמירה על שטחים חקלאיים ושטחים פתוחים אישרה תחילה את התוכנית, אך בהמשך חזרה בה מהחלטתה. ועדת הערר סירבה לאשר את התכנית בנימוק של חוסר צורך חיוני, והעותר הגיש עתירה נגד סירוב זה. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי ועדת הערר פעלה כדין. בית המשפט קבע כי נדרש אישורו של הענק הירוק לתוכנית, וביטולה של ההחלטה הקודמת היה מוצדק. בית המשפט הסכים עם החלטת ועדת הערר, והכיר בסמכותה לאשר או לדחות תכניות על סמך נסיבות ספציפיות. התמ"א, לרבות סעיף 10.1, לא סתרה את דרישת אישורה של הולקף. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא כל אפליה או חוסר תום לב בהחלטת ועדת הערר, שכן הוא שקל לגופה של התכנית לגופה. מיקומה של תחנת הדלק בשטח פתוח הרחק מהשטחים הבנויים, וזמינותם של מיקומים חלופיים, תמכו בסירוב. העותר לא הוכיח צורך חיוני בתחנת הדלק, ובית המשפט כיבד את שיקול דעתה המינהלי של ועדת הערר. לבסוף, הורה בית המשפט לעותרת לשאת בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דין.