רת"ק 71919-11-20

תקציר

ערכאת הערעור מקבלת חלקית את הערעור על החלטת בית משפט קמא. בית המשפט מורה על דחיית התביעה, שכן הערעור מוצדק בחלקו. מידת התערבותה של ערכאת הערעור בפסקי הדין של בית המשפט לתביעות קטנות מצומצמת, ונעשית רק כאשר נפלה טעות ברורה. בית המשפט אינו מתערב במסקנותיו של בית משפט קמא ביחס לקובלנה השנייה ולהגנות העומדות למשיב לפי חוק איסור לשון הרע. עם זאת, ביחס לקובלנה הראשונה, בית המשפט מוצא טעות בשיקול דעתו של בית משפט קמא בכך שאינו מבחין בין האיום שחש המשיב בשל ההליכים המשפטיים של המערער לבין הטענה של בקשה לשיסוף גרון. האחרונה, טענה עובדתית, אינה מוצדקת. לא ניתן לשלול את תחושותיו הסובייקטיביות של המשיב, אך נדרשת הבחנה בין שתי הטענות, דבר שלא עשה בית משפט קמא. מאחר שהקובלנה, בעניין הבקשה לשיסוף הגרון, נעדרת תום לב וחורגת מהגנות החוק, אין למשיב הגנה לפי חוק איסור לשון הרע. ערכאת הערעור מסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא בעניין התובענה השנייה, אך מוסיפה כי גם אם אדם חש מאוים בשל תביעת חוב, לא תמיד יש בכך כדי להצדיק הגשת תביעת לשון הרע. בהתחשב בכך שהתלונה הראשונה, בנוגע לאירוע שיסוף הגרון, מספיקה כדי להוות לשון הרע, לא נפסק פיצוי כספי נוסף. המשיב מצווה לשאת בהוצאותיו של המבקש, והערבות שהופקדה על ידי המבקש מוחזרת לו.