ת"א 1957-09-18

תקציר

השופט בחן בקפידה את כל הראיות והטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים לפני קבלת התביעה. ההחלטה התקבלה על בסיס הדין החל, המכיר בזכות לפיצויים בגין מחלות נפש, לרבות חמורות שאינן עולות כדי מחלות נפש אלא פוגעות בתפקודו של הנפגע. השופטת סקרה את מאפייני מחלתו של התובע, תוך התחשבות בעמימות סביב מחלות הנפש, ובהשפעה המצטברת של המחלה על חיי התובע. השופטת מצאה את עדויות התובעת ובן זוגה אמינות ואותנטיות, תוך שהיא מציינת גם את המצוקה הנפשית של בת הזוג ואת קהות החושים הרגשית של התובעת במהלך עדותה. השופטת בחנה גם את הטענות בדבר הימנעותה של התובעת מהבאת עדים, ומצאה כי אופי הסכסוך אינו מחייב קיומן של עדויות צד ג'. גם חוות דעתו של המומחה נלקחה בחשבון, והשופט לא מצא סיבה לסטות ממסקנותיו לגבי נכותו הרפואית של התובע והשפעתה התפקודית. בהתבסס על מכלול הראיות, קבעה השופטת כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 40%, מחציתה מיוחסת לתאונה. הנכות התפקודית נקבעה בשיעור של 25%. השופטת שקלה היטב את השתכרותה של התובעת ואת השפעת התאונה על הכנסותיה, וקבעה שכר חודשי של 6,240 ₪ לחישוב הפסדי השתכרות בעבר. לתובע נפסקו דרגות שונות של פיצוי בגין תקופות שונות, בסך כולל של 131,447 ₪ בגין הפסדי עבר. בגין הפסדי הכנסה עתידיים פסקה השופטת לתובעת פיצוי אקטוארי בסך 292,509 ש"ח, בהתחשב בנכותה, בירידה הצפויה בעתיד בכושר ההשתכרות ובמקדם היוון עד גיל 70. כמו כן ניתנו לתובע 80,000 ₪ עבור סיוע מאחרים, ו-20,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות וניידות. הנזק הלא ממוני נקבע על 40,059 ₪. סך הנזק נאמד ב-564,015 שקל. עם זאת, מאחר והתובע קיבל קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, בוצעו ניכויים. על פי החישובים, סכום ההשתתפות העצמית עמד על 452,590 ₪, וכאשר ההפרש בין סכום הנזק להשתתפות העצמית נמוך מ-25% מהנזק, פוצה התובע בשיעור של רבע מהנזק, בסך 141,000 ₪. התביעה נגד הנתבעת מס' 2 נדחתה כפי שהוסכם על ידי הצדדים. לבסוף חויב הנתבע לשלם לתובע סך של 141,000 ₪, בצירוף החזר שכר טרחה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.21%. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים ביום 16.9.22. לשני הצדדים הזכות לערער על פסק הדין כעניין שבדין.