דב"ע 22/97

תקציר

שני ערעורים אלה נובעים ממחלוקות על חישוב תשלומי הפנסיה של שני חברי קרן הפנסיה של עובדי ההסתדרות (הקרן). שני המערערים, זלמן פורת ודניאל עזרא, פרשו ממקומות עבודתם והחלו לקבל פנסיה תקציבית זמנית ישירות ממעסיקיהם לשעבר. בהגיעם לגיל הזכאות לקצבת זקנה, ביקשו השניים כי הקרן תשלם להם קצבה על בסיס דרגה גבוהה יותר מזו שבה החזיקו בתפקידם הסופי. הקרן סירבה בנימוק שהדרגות הגבוהות ניתנו למערערים לקראת פרישתם ולכן לא ניתן לכלול אותן בחישוב שכרם הקובע. בית המשפט המחוזי הסכים עם הקרן בעניינו של פורת אך לא בעניינו של עזרא, מה שהוביל לערעורים אלה. המשנה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה קבע כי מערכת הפנסיה התקציבית מאפשרת העלאת שכר לפני הפרישה כדי להגדיל את שיעור הפנסיה. עם זאת, שיטת הפנסיה הצבירה, בה משתמשת הקרן, מבוססת על הפרשות של עובדים צעירים ומבוגרים ולכן אינה מאפשרת העלאה מיד לפני הפרישה. מאחר שתקנון הקרן קובע כי כל תשלום שאינו עומד בתקנות אינו מקנה זכויות כלשהן, קבע בית המשפט כי יש לחשב את הפנסיה של פורת ועזרא על פי דרגותיהם הקודמות ולא על פי דרגותיהם הגבוהות שקיבלו לפני פרישתם. לפיכך, דחה בית המשפט את ערעורו של פורת אך קיבל את ערעור הקרן בעניין עזרא.