ת"א 22192-12-10

תקציר

התובעת, חברת נדל"ן בבעלות מסיקה, התכוונה להקים בית אבות על מגרש בגדרה. הפרויקט היה אמור להיות ממומן על ידי עמידר ושני הצדדים חתמו על חוזה. בית האבות היה אמור להכיל 168 יחידות. בקשתה של התובעת להיתר בניה נדחתה על ידי ועדת התכנון המקומית, זמורה, משום שנטען כי הכוונה הייתה לבנות אשכול דיור ולא בית אבות. התובע ערער על ההחלטה וזכה, אולם הוועדה סירבה להוציא היתר בנייה. ועדת הערר הורתה לזמורה להוציא היתר בנייה בכפוף לכמה תנאים. התובעת לא קיבלה את ההיתר משום שהמועצה המקומית, שהייתה לה השפעה רבה על זמורה, התנגדה לו. התובע תבע הן את המועצה והן את זמורה על נזקים. השופט קבע כי הנתבעים אכן אחראים לחלק מטענות התובע. ראשית, הנתבעים היו אחראים לעיכוב היתר הבנייה לאחר החלטת ועדת הערר, מיום 20.3.05 ועד ליום 1.1.2006. שנית, המועצה המקומית גדרה הייתה אחראית לכך שלא החזירו את דמי הפיתוח לאחר שהבקשה הראשונית להיתר בנייה נדחתה. השופט קבע כי כוונת הסכם הפשרה בין הצדדים הייתה לפטור יחידים מאחריות ולא את הנתבעים עצמם. בסוגיית הפיצויים דחתה השופטת את מרבית טענות התובע ככאלה שאינן קשורות להשמטות הנתבעים. השופטת פסקה לתובע 902,500 ₪ כולל מע"מ, שישולמו על ידי שני הנתבעים ביחד ולחוד, כפיצוי על העיכוב במתן היתר הבנייה. סכום זה משקף את הרווח שהיה מפיק התובע מהפעלת בית האבות בתקופת האיחור, בניכוי פחת כלכלי וחיסכון בעלויות מימון. הסכום אמור להיות צמוד ולשאת ריבית על פי חוק מאמצע 2009. עוד קבעה השופטת כי התובעת זכאית להפרש שבין אגרות בית המשפט ששילמה לבין שכר הטרחה בגין תביעה בסכום שנפסק.