תמ"ש 2293-07-13

תקציר

התובעת, אישה, והנתבע, גבר, יהודים אך לא דתיים, חיו יחד כשש שנים. הם נישאו בטקס אזרחי, וכעבור כשלוש שנים נפרדו. האישה תבעה את הגבר למזונות ועל חלקה ברכוש שצברו במהלך מערכת היחסים ביניהם. היא גם ביקשה להמשיך להתגורר בדירתם המשותפת עד לפירוק נישואיהם כחוק, מבלי לשלם שכר דירה. בינתיים, הגבר תבע את האישה, כמו גם את אמה ובן זוגה, לפנות אותם מהדירה המשותפת, ולקבל שכר דירה שלא שולם. בית המשפט החליט כי הגבר ישלם מזונות זמניים לאישה, שכן ההפרש בין הכנסות הגבר להכנסות האישה הוא משמעותי. עם זאת, התנהגותה של האישה הראתה כי היא אינה זקוקה לתמיכה כספית, שכן היא השתמשה בכספי המזונות למטרות אחרות מלבד צרכים חיוניים. לפיכך, קבע בית המשפט כי די במזונות הזמניים שקיבלה האישה, ומעבר לכך אין לגבר חובות מזונות נוספים. לגבי הרכוש המשותף, החוק קובע כי נכסים שנרכשו במהלך הנישואין הם בבעלות משותפת. בית המשפט פירט בהרחבה כל אחד מהנכסים הנתבעים על ידי האישה – לרבות חשבונות בנק, חברות, נדל"ן, כלי רכב וסירות – והחליט אילו מהם ייחשבו כנכסים משותפים, ואילו נכסים יהיו בבעלותו הבלעדית של הנתבע. הנכסים שנמצאו משותפים כללו כמה כלי רכב, סירה שנרכשה במהלך הנישואין והדירה בה התגוררו בני הזוג. האישה הייתה זכאית למחצית מנכסים אלה. עוד קבע בית המשפט כי לאישה אין זכות לדמי שכירות שלא שולמו עבור הדירה, שכן היא לא התגוררה בה בפועל, וכבר קיבלה רשות להתגורר בה ללא דמי שכירות עד להתרת נישואיהם. כמו כן, קבע בית המשפט כי אין לשנות את הבסיס לאיזון הכלכלי בין בני הזוג, וכל צד יישא בשכר טרחתו. לבסוף, בית המשפט הורה על פינוי האישה, אמה ובן זוגה מהדירה המשותפת, ונתן לגבר זכות ראשונית לרכוש את חלקה של האישה בדירה.