ת"א 1704/01

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לסכום כסף שהופקד בחשבונותיהם של שני נאשמים, שושנה ונאשם 2. התובעים, שהם אלמנתו וילדיו של המנוח, טוענים כי הכסף שייך לעיזבון המנוח ויש להחזירו. הנתבעים טוענים כי הכסף היה מתנה מהמנוח ולכן שייך להם. הראיה הנוספת העיקרית היא פסק דין פלילי המרשיע את שושנה ברצח המנוח. בית המשפט קובע כי ראיה חדשה זו משנה את נקודת המבט של פסק הדין הראשוני. בניגוד לפסק הדין הקודם, השופט מצדד בתובעים וקובע כי הכסף לא היה מתנה גמורה אלא התחייבות לתת מתנה. חובתו של המנוח להעניק מתנה לשושנה בטלה בשל התנהגותה המחפירה – רציחתו – לפי סעיף 5(ג) לחוק המתנות. לכן, שושנה חייבת להחזיר את הכספים. מאחר והיא בעלים משותפים של החשבונות, היא אחראית למחצית מהכספים, בסך 343,136.50 שקל, אשר יצברו ריבית מאמצע תקופת ההפקדה ועד לתשלום מלוא הסכום. באשר לנתבעת מס' 2 קבעה השופטת כי מאחר שאין ראיות להתנהגות מחפירה מצידה, ההתחייבות לתת מתנה עומדת בעינה, והתביעה נגדה נדחית. השופט מתייחס גם לטענה כי תביעת התובעים, אם תצליח, תביא לכך שכספו של המנוח יועבר לבני משפחתו שעמם היה לו קשר מתוח. השופט טוען כי אין להעדיף רוצח מורשע על פני יורשיו החוקיים של המנוח, גם כאשר מערכת היחסים ביניהם עכורה. השופט מציין כי תוצאה זו הייתה צפויה בפסק הדין הקודם, והראיות הנוספות אכן הובילו לתוצאה שונה.