ת"א 1430/02

תקציר

התובעים, זוג נשוי, פנו למכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל לרכישת זכויות לבניית שני בתים. הם זכו במכרז והחליטו לבנות בית אחד למכירה ואחד למגורים. לצורך מימון הפרויקט הם התקשרו בהסכם אשראי עם הנתבע, בנק דיסקונט. הבנק הסכים להעמיד לתובעים אשראי שיפרע עד ליום 31.12.99 מתמורת מכירת אחד משני הבתים או באמצעות הלוואה מהבנק או מגורם אחר, המובטחת במשכנתא. התובעים אף משכנו את שתי החלקות לבנק כבטוחה. התובעים בנו את הבתים אך מכרו רק אחד מהם, והעבירו את התמורה לבנק. התעוררה מחלוקת לגבי גובה החוב, מה שהוביל את הבנק לפתוח בהליכי הוצאה לפועל לתפיסת מקום מגוריהם של התובעים. התובעים טענו כי הבנק יכול לגבות את החוב רק מתמורת הבית הנמכר. הבנק טען כי על התובעים לפרוע את מלוא החוב. בית המשפט פסק לטובת הבנק. בית המשפט קבע כי ההסכם אינו מגביל את מקור ההחזר למכירת דירה אחת וכי התובעים מחויבים לפרוע את מלוא החוב. הבנק לא היה שותף לפרויקט ולא ויתר על זכותו לפירעון מלא. זאת ועוד, התנהלות התובעים והוראות ההסכם תמכו בעמדת הבנק. בנוסף, בית המשפט קבע כי המשכון על בית המגורים חל על שני התובעים, למרות שרק אחד מהם היה חתום עליהם. עוד נקבע כי הבנק לא הסביר די הצורך את השלכותיהם של סעיפי הוויתור בשטרי השעבוד, אשר ויתרו על זכויות התובעים לדיירות מוגנת ולדיור זמני. לפיכך, הבנק יכול היה לממש את המשכון אך היה כפוף להגנות לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. באשר לסכום החוב, קיבל בית המשפט את התחשיב שהציג מומחה הבנק, עם כמה שינויים. היא מתחה ביקורת על הבנק על רישומים שגויים, אך ציינה כי התובעים גם הפרו את התחייבויות ההחזר שלהם. כתוצאה מכך, החוב בתיק ההוצאה לפועל יישא ריבית עד למועד פסק הדין, ולאחר מכן יצטבר הפרשי הצמדה וריבית סטטוטורית. התובעים היו אמורים לפרוע את סכום החוב המתוקן בתוך 30 יום, והבנק יתקן את תיק ההוצאה לפועל בהתאם. כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.