ד"נ 16/85

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בפרשנותו של סעיף 56(א) לחוק העונשין, המאפשר לבתי המשפט להאריך את תקופת המבחן של מאסר על תנאי. השאלה הייתה האם יש לחשב את התקופה המותנית הנוספת שהטיל בית המשפט מתום תקופת המבחן המקורית, או ממועד ההחלטה להאריך את התנאי, או אולי כל מועד אחר כפי שיורה בית המשפט. לאחר שבחן את ההקשר החקיקתי ואת ההשלכות המהותיות, הגיע בית המשפט למסקנה כי התקופה הנוספת צריכה להתחיל ממועד גזר הדין, אלא אם נאמר במפורש אחרת. פסיקה זו התבססה בעיקר על אופייה הצופה פני עתיד של ענישה מותנית, שמטרתה להשפיע על התנהגות עתידית ולא להעניש על מעשי עבר. בנוסף, בית המשפט שקל את השלכותיהן של פרשנויות שונות, לרבות רציפות וחפיפה של תקופות מבחן, ומצא כי הפרשנות המילולית של "הארכה" אינה מתיישבת עם מהותו ותכליתו של עונש מותנה. המשנה לנשיאה מ' בן-פורת והשופטים ש' לוין, ד' לוין וי' בך הסכימו עם פסק הדין. השופט בך הציג גישה פשרנית, והציע כי אם תקופת המבחן המקורית הסתיימה, התקופה הנוספת צריכה להתחיל במועד פסק הדין החדש. עם זאת, בית המשפט העדיף פרשנות אחידה, החלה על כל המקרים, והציע כי ניתן לתקן את הפרשנות המילולית כדי להשיג תוצאה סבירה יותר.