ע"א 4003/99

תקציר

פסק הדין בתיק זה נסוב סביב סכסוך חוב בין המערערת לבין המשיב. בשנת 1990 תבע המשיב את המערער בבית משפט ישראלי בגין חוב והשיג פסק דין לטובתם בשנת 1993. עם זאת, המערערת לא קיימה את פסק הדין, מה שהוביל את המשיב לפתוח בהליכי הוצאה לפועל. במסגרת הליכים אלה טען המערער להשעיה, תוך שהוא מסתמך על צו משנת 1992 של בית המשפט לפשיטות רגל בניו ג'רזי שפטר אותו מכל חובותיו, לרבות חובותיו למשיב. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער, תוך שהוא מציין את העיתוי המאוחר של טענתו המבוססת על הצו ועל ההגנות שהיו למשיב מפני אכיפת הצו. הערעור לבית המשפט העליון ביקש לערער על החלטה זו. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודחה את הערעור. בית המשפט קבע כי המערערת החמיצה את ההזדמנות להעלות את צו פשיטת הרגל כתביעת הגנה במסגרת ההליך הישראלי וכעת היא מנסה להשתמש בו כמניעה לביצוע, דבר שאינו מותר. על פי החוק בישראל, חייב שניתן לו הפטר יכול לטעון כי עילת התביעה אירעה לפני ההפטר, אך יש להעלותה כהגנה במסגרת התביעה המתנהלת – אי עשיית כן גורמת לאובדן הזדמנות זו. בית המשפט עמד גם על טיבה של בקשת המערער, וסיווג אותה כאכיפת הצו ולא כהכרה, דבר שהגביל עוד יותר את האפשרויות של המערער. בנוסף, ציין בית המשפט כי צו ההפטר הוצג בשלב שעבר את תקופת ההתיישנות, תוך מתן נימוק נוסף לדחיית הערעור. השופט לוי הדגיש כי מי שמבקש לאכוף או להכיר בפסק חוץ בישראל חייב לעמוד בהוראות חוק אכיפת פסקי חוץ, מה שלא היה המקרה כאן. סגן הנשיא לוין והשופטת אור הסכימו עם נימוקיו ותוצאתו של השופט לוי, והדגישו כי טענת המערער לא הועלתה בתוך פרק הזמן הנדרש.