ע"ח 30548/10

תקציר

בטרם הגיע למסקנה בתיק זה, הכיר בית המשפט בשתי טענות מרכזיות של הנאשמים בדבר תוקפו של צו החיפוש ותפיסת רכושם. ראשית, טען המערער כי צו החיפוש פסול בשל פגם טכני בניסוחו, שכן השופט לא סימן X במקום המתאים המעיד על החלטת בית המשפט ליתן את הצו. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו, וראה בה חריגה קלה מהטופס הסטטוטורי הנדרש שלא פסלה את ביצוע הצו. טופס ההזמנה כלל שתי אפשרויות, אחת לקבלה ואחת לדחיית הבקשה, שאף אחת מהן לא סומנה. בנוסף, הצו בוצע בנוכחות שני עדים שאינם מהמשטרה, מה שמעיד על כך שההשמטה הייתה בהיסח הדעת. שנית, טען המערער כי הכספת הבנקאית נרשמה על שם המערער ואמם, ואילו צו החיפוש הוצא רק נגד המערער. עם זאת, בית המשפט קבע כי הכספת מתאימה כמקום ברשות המערער. דבריה של האם בנוגע לכספת היו סותרים, בתחילה טענה כי לא ידעה עליה, ולאחר מכן טענה כי היא שלה אך לא ידעה את תוכנה. בהיעדר טענות שכנגד מצד המערערת בדבר בעלותה של הכספת או תכולתה, קבע בית המשפט כי הכספת ותכולתה היו בחזקת המערערת. זאת ועוד, רישום הכספת על שם המערערת ואמם לא נחשב כראיה חותכת לבעלות משותפת, במיוחד נוכח הצהרותיה הדו-משמעיות של האם. הסמכות הרחבה שמעניק סעיף 32 לפקודת המעצרים והחיפוש אפשרה לתפוס כל חפץ שיש יסוד סביר להניח שהוא קשור לביצוע עבירה. במקרה זה, סביר להניח כי הכסף שנתפס מהכספת קשור לעבירת המס הנחקרת. לסיכום, קבע בית המשפט כי צו החיפוש הוצא ובוצע כדין, והתפיסות שבוצעו מכוחו היו כדין. הערעור על החלטת בית משפט השלום נדחה, והמערערים הוזמנו להציע פתרון חלופי להשבת רכושם, אך לא עשו כן. דחייה גורפת זו הושגה על סמך תוקפו של צו החיפוש והתפיסות החוקיות, לצד פרשנות החוקים החלים. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 3.6.10.