ע"פ 4491/07

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לעד, אסף בן דוד, שסירב להעיד במשפט רצח נגד שלושה נאשמים. בתחילה נאשם בן-דוד באותו מקרה, אך בהמשך זוכה. בית משפט קמא הורה לכלוא אותו בגין סירובו להעיד, כפי שמתיר סעיף 5 לפקודת ביזיון בית המשפט. סעיף זה מתיר לבית משפט לכלוא עד המסרב לענות על שאלות לתקופה של עד חודש, אלא אם כן הסכים להעיד. בן-דוד ערער על החלטה זו וטען כי סעיף 5 מתיר מאסר חד פעמי בלבד וכי הטלת מאסרים מרובים מנוגדת לפסיקה הקיימת. הערעור לא התקבל. בית המשפט קבע כי הרציונל העומד מאחורי סעיף 5 מצדיק את האפשרות להטיל סנקציה שאינה ממצה את מלוא 30 הימים באופן מיידי. הם פירשו את הפקודה כבעלת תכלית כפולה: להטיל עונש על אי ציות לצו בית משפט ולכפות על העד לציית לצו בעתיד. במסגרת מגבלת 30 הימים יכול בית המשפט לכלוא את העד לתקופות קצרות יותר, ולתת לו הזדמנות לשנות את דעתו ולהעיד. בית המשפט הדגיש גם את חשיבותה של חובת העדות ואת הצורך בסנקציה מאיימת ומרתיעה כאחד. יתר על כן, בית המשפט הבהיר כי העד לא סיפק סיבה מוצדקת לסירובו להעיד ויכול היה לעשות כן אילו רצה בכך. ההחלטה הדגישה את הזהירות הנדרשת בענייני מאסר ואת מידתיות הסנקציה, המוגבלת ל-30 יום. לפיכך, חלוקת המאסר לפרופורציות המקנות לעד הזדמנות לשקול מחדש היא מוצדקת. בית המשפט הניח כי עדים יפעלו בסבירות ולא ידחפו את העניין עד כדי אבסורד, ולכן מותר להטיל מאסרים מרובים בתוך תקופת 30 הימים.