ע"א 49/82

תקציר

התיק סובב סביב הסכם פשרה בנושא מזונות ילדים בעקבות סכסוך אבהות. בשנת 1975 תבעו אם המשיבה ובנה הקטין את האב המערער להכיר באבהות ולשלם מזונות. המערערת הכחישה את הטענות אך בהמשך התפשרה, הכירה באבהות "לצורכי מזונות" והסכימה לשלם מזונות חודשיים. עוד נקבע בהסכם כי אם דמי המזונות אינם מספיקים לכיסוי צרכי הילד, המשיב ישלים אותם. בשנת 1980 תבעה האם שוב להגדלת דמי המזונות, ובית המשפט המחוזי אישר, אך דחה את הודעת המערער לצד שלישי – המשיב – לשיפוי. המערערת ערערה על החלטה זו, אך בית המשפט העליון דחה אותה בקובעו כי הסדר הפשרה מחייב את הקטין וכי חל שינוי נסיבות המצדיק מזונות מוגדלים. יתר על כן, בעוד שלאם הייתה חובה לשפות את האב אם חיובו גדל, הדבר לא חל אם הדבר פגע בילד. בית המשפט מצא כי אכיפת סעיף השיפוי תפגע בילד, ולכן הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין. כל שלושת השופטים – טירקל, בן-פורת ולוין – הסכימו עם תוצאה זו, כל אחד מסיבותיו שלו.