בג"צ 871/86

תקציר

עניינו של התיק הוא בזוג נשוי, העותר והמשיב מס' 3, שנישאו בדרום אפריקה על פי הדין הדתי העברי ולאחר מכן עלו לישראל והפכו לאזרחים שם. לאחר מכן נסעה העותרת לביקור בדרום אפריקה, אך האריכה את שהותה. המשיבה מס' 3, שנותרה מאחור בישראל, הגישה תביעות שלום בית ותביעות נישואין אחרות בבית דין רבני בישראל. העותרת טענה כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בה בשל היותה מחוץ למדינה. בית הדין הרבני ובית הדין הרבני הגדול דחו שניהם את טענתה, מה שהוביל אותה להגיש עתירה לבג"ץ. בג"ץ קבע כי לבית הדין הרבני אכן יש סמכות במקרה זה. בית המשפט פירש את החוק כך שדי בנוכחות קונסטרוקטיבית במדינה כדי לבסס סמכות שיפוט, והחיל עיקרון זה הן על התובעים והן על הנתבעים. מאחר שהעותרת, למרות היעדרותה הפיזית, שמרה על קשרים עם ישראל והתכוונה לחזור, בית המשפט ראה בה נוכחות קונסטרוקטיבית בארץ. לפיכך, לבית הדין הרבני הייתה סמכות לדון בתביעה. בית המשפט העליון הוסיף ונימק זאת בכך שהגבלת כלל הנוכחות הקונסטרוקטיבית לתובעים בלבד תוביל לתוצאות בלתי רצויות, כגון מתן אפשרות לנתבע להימנע מהתדיינות משפטית על ידי עזיבה זמנית של הארץ. בסופו של דבר נדחתה העתירה, והעותר חויב לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ₪. השופט א' גולדברג נתן את פסק הדין, בהסכמת השופט מ' בייסקי והשופטת א' חלימה.