ת"א 59343-10-20

תקציר

מדובר בשני נכסים סמוכים בירושלים. משפחת שמעוני-סיטבון החזיקה בקרקע במשך עשרות שנים והחליטה לבנות עליה בניין דירות. הם חתמו על הסכם קומבינציה עם קבלן בשם ידיד, שיבנה את הבניין ויקבל בתמורה מחצית מהדירות. עוד נקבע בהסכם כי הקבלן יוכל למכור את חלקו בדירות. הקבלן מכר את שתי הדירות בשתי הקומות הראשונות לד"ר ריבנר כנאמן לישיבת נצח ישראל. המכירה נעשתה על בסיס הסכם הקומבינציה ושני הסכמי מכר, ונרשמו הערות אזהרה בטאבו לטובת הקבלן וד"ר ריבנר. משפחת שמעוני-סיטבון קיבלה את שתי הדירות האחרות בקומות העליונות בהתאם להסכם הקומבינציה. הפרשה החלה בתביעה של משפחת שמעוני-סיטבון (סיטבון) נגד יורש הקבלן וד"ר ריבנר בשנת 2020, בבקשה למחוק את הערות האזהרה ממרשם המקרקעין, בטענה כי הסכם הקומבינציה לא נחתם על ידי נאוה סיטבון ולכן אינו תקף. בינתיים הגישו הישיבה וד"ר ריבנר תביעה נגד סיטבון בבקשה להכיר בבעלותם בשתי הדירות. שתי התביעות אוחדו לאחת. בית המשפט פסק לטובת הישיבה וד"ר ריבנר. בית המשפט קבע כי הסכם הקומבינציה תקף ונחתם על ידי נאוה סיטבון, בין במישרין ובין באמצעות ייפוי כוח שניתן לאמה. בית המשפט ביסס את החלטתו על ראיות רבות, לרבות ההסכם עצמו שנמצא בטאבו, בייפוי הכוח וברישומי המס. גם החזקת הדירות על ידי הישיבה, ללא כל מחאה מצד סיטבון, נחשבה לראיה חזקה התומכת בטיעוני הישיבה. בית המשפט דחה גם את טענותיו של סיטבון בדבר התיישנות והיעדר יריבות, שכן הראיות הצביעו על יחסי נאמנות בין הצדדים. משכך, דחה בית המשפט את תביעתו של סיטבון וקיבל את תביעתם של הישיבה וד"ר ריבנר, תוך הכרה בבעלותם בשתי הדירות. בנוסף, בית המשפט הורה לסיתבון להסדיר את רישום הבניין כבית משותף ואת העברת הבעלות בדירה לישיבה ולד"ר ריבנר. כמו כן חויב סיטבון לשלם את הוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו של הישיבה, ד"ר ריבנר, ויורשו של הקבלן.