ע"א 315/70

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בנהג משאית שנמצא רשלן בתאונת דרכים בה נפגע התובע. האירוע התרחש כאשר הנהג עקף רכב חונה בכביש דו מסלולי והתובע יצא לפתע מחזית הרכב. הנהג נבהל, פנה ימינה ופגע ברכב החונה, שפגע בתובע. בית המשפט המחוזי ייחס 80% מהאחריות לנהג ו-20% לתובע, אך בית המשפט העליון שינה את פסק הדין וחילק את האחריות שווה בשווה בין הצדדים. בית המשפט העליון קבע כי מעשיו של הנהג היו בלתי סבירים ונפלו מתחת לסטנדרט הזהירות המצופה מנהג זהיר. השופט ויתקון ציין כי לנהג היה זמן להגיב והוא יכול היה להמשיך בנסיעה בנתיב השמאלי ובכך למנוע את התאונה. במקום זאת, הפאניקה המוגזמת של הנהג הובילה אותו לקבל החלטה בלתי סבירה. באשר לרשלנות התורמת של התובע, קבע בית המשפט כי חניית רכב בנתיב בינעירוני סואן מהווה הפרה של תקנות התעבורה ויוצרת מצב מסוכן. תנועתו הפתאומית של התובע והשטחים המתים שנוצרו על ידי רכבו החונה היוו גורמים משמעותיים בתאונה. משכך, רשלנותו של התובע לא הייתה מבוטלת, ונשמר הקשר הסיבתי בין מעשיו לבין התאונה. בפסק הדין הודגש כי יש לבחון את כללי ההתנהגות של נהגים במצבי לחץ באופן פרטני, תוך הבחנה בין שיקול דעת שגוי לבין התנהגות בלתי סבירה. למרות מניעיו של הנהג, מעשיו היו קרובים יותר להתנהגות בלתי סבירה מאשר לשיקול דעת מוטעה גרידא. יתר על כן, אחריותו של התובע לא הייתה נחותה מזו של הנהג, שכן הוא החנה את רכבו באזור אסור, דבר שהשפיע ישירות על תוצאת התאונה. משכך, קיבל בית המשפט העליון באופן חלקי את הערעור ושינה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערים חויבו לשלם למשיב פיצויים בסך 23,188 ל"י בצירוף ריבית, והמערערת הראשונה חויבה בסכום נוסף של 1,250 ל"י. כל צד היה אחראי להוצאות הערעור שלו.