ת"א 46539-02-19

תקציר

בפסק הדין התייחס בית המשפט לסוגיות של שימוש בקרקע ודמי שימוש הקשורות לשני נאשמים שהואשמו בתפיסת קרקע שלא כדין למטרות מגורים וחקלאות. בית המשפט בחן את השטחים שבהם החזיק כל אחד מהנאשמים על סמך הערכות של שמאי שמונה על ידי בית המשפט, שמאי באר, שמסקנותיו התקבלו ברובן כאמינות למרות אי התאמות מסוימות במדידה. לנאשם מס' 1 יוחסו 1955 מ"ר, כולל שטחי מגורים ומטעי זיתים, ואושר כי פלש לחלקה שכנה. לנאשם מס' 2 יוחסו 1455 מ"ר. למרות שהנאשמים טענו נגד היקף השימוש שלהם בקרקע, ובמיוחד במטעי הזיתים, בית המשפט מצא את הגנתם חסרה ראיות והגיע למסקנה כי סביר להניח שהם השתמשו במטעי הזיתים הסמוכים. לצורך קביעת דמי השימוש שקל בית המשפט את שיטת השימוש של השמאי בנגזרי שווי הקרקע, ובחר בתעריף שנתי המבוסס על עמלה של 1% בשל מיקום הקרקע באזור קו עימות, בהתאם להחלטת המועצה, למרות ששקל תחילה שיעור של 6%. גישתו של השמאי הועדפה, מתוך הכרה בכך שלא הנתבעים ולא התובע ערערו במידה מספקת או סיפקו חלופה טובה יותר. בסופו של דבר, בית המשפט הורה על הריסת המבנים שנבנו שלא כדין וקבע דמי שימוש ופיצוי לשני הנתבעים, אשר חייבים בתשלום סכומים שונים לתובע, לרבות רווחי יזמות ושכר טרחת עורך דין. ניתנה תקופה של 18 חודשים לנתבעים לפנות ולהשיב את הקרקע לתובע, דבר המדגיש את חומרת פינוי מבני המגורים למרות השימוש הממושך והממושך של הנתבעים בקרקע.