רמ"ש 3010-12-20

תקציר

המבקש ביקש לערער על מספר החלטות שניתנו על ידי בית משפט קמא הנוגעות להסכם מכר מקרקעין בין המבקש לבין המשיב. הערעורים נדחו, בעיקר בשל ליקויים פרוצדורליים, תוך קביעת בית המשפט כי על החלטות בית המשפט קמא לעמוד בעינן. ראשית, בקשות רשות ערעור על שלוש החלטות הוגשו מעבר למסגרת הזמן המותרת ולכן נדחו על הסף. שנית, בית המשפט לא מצא טעם בטענות המבקשים בדבר עיקול חלקם בנכס על ידי המשיב במסגרת תביעה לדמי שימוש הולמים. בית המשפט אישר את החלטת בית משפט קמא בעניין זה, והדגיש כי המבקשים יכולים להעלות את חששותיהם לגבי העיקול בפני בית המשפט שהטיל אותו. באשר לטענת המבקשת כי בית משפט קמא הטיל "פיצוי מוסכם דרקוני" בשיעור של 20% במקרה של הפרת הסכם המכר, מצא בית המשפט לערעורים כי המבקשת לא ביקשה כל סעד בנקודה זו וכן כי ההחלטה אינה ניתנת לערעור שכן היא רק חזרה על החלטה קודמת בעניין. בית המשפט גם אישר את החלטת בית משפט קמא בעניין תיקון כתב התחייבות הקשור למכירה, וקבע כי התיקונים עולים בקנה אחד עם הסכם המכר. גם התנגדות המבקשת להסרת שעבוד קיים על חלקו של המשיב בנכס נדחתה, שכן בית המשפט הסכים עם נימוקיו של בית משפט קמא כי יש לכבד את הסכם המכר. זאת ועוד, בית המשפט תמך בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לקיים דיון בעל-פה בבקשות המבקש, והדגיש כי הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט וכי הסוגיות שהועלו נדונו די הצורך בכתב. לבסוף, נדחתה בקשת המבקש להארכת המועד לתשלום יתרת התמורה החוזית. בית המשפט קבע כי אין הצדקה לדחיית מועדי התשלום הנקובים בהסכם המכר וכי נראה כי הערעור הוא ניסיון לעכב את הליך המכירה. הערעור נדחה, והמבקש חויב בהוצאות המשיב.