ע"א 324/84

תקציר

הערעור והערעור שכנגד נובעים מחוזה שנחתם בדצמבר 1975 בין המערערת (המוכרת) לבין המשיבים (הקונים) למכירת שלוש חנויות. הרוכשים עיכבו את ביצוע התשלומים ולא שילמו כלל את התשלום האחרון. המוכרת גילתה סבלנות ורק בשנת 1979 שלחה לקונים מכתב ובו דרשה את יתרת התשלום. משהדבר לא התקיים, היא ביטלה את החוזה והחזירה את כספי הרוכשים בניכוי דמי פיצוי שנקבעו בחוזה. הרוכשים לא פדו את הצ'ק ותבעו את המוכר על מלוא הסכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. בית המשפט המחוזי פסק לטובת הרוכשים אך פסק הצמדה חלקית בלבד וללא ריבית. שני הצדדים ערערו. בית המשפט העליון קבע בדעת רוב כי החוזה קובע את תנאי ההשבה וכי הצדדים התכוונו להשבה נומינלית. הרוכשים לא היו זכאים להצמדה מלאה שכן הדבר לא נקבע בחוזה, ולא היה סביר לצפות שהמוכר ישקיע את הכסף בתקופת ההפרה. עם זאת, היה על המוכר להשקיע את הכסף לאחר שחלף זמן סביר, ולכן הקונים היו זכאים להצמדה מלאה מתקופה זו ואילך. עוד קבע בית המשפט כי הרוכשים אינם זכאים לריבית על ההשבה, שכן החוזה כלל הוראה לריבית רק על איחור בתשלומים של הקונים. הערעור שכנגד, בו נטען כי המוכר הפר את החוזה, נדחה. בית המשפט לא מצא כל ראיה לכך וציין כי המוכר ביטל את החוזה כדין עקב הפרת הקונים. בית המשפט דחה גם את הטענה כי לא היה צריך לנכות את דמי הפיצוי, שכן הרוכשים הודו כי האגרה תקפה. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי בית המשפט המחוזי לא שגה בקביעת מועד אחיד לתחילת הפרשי ההצמדה, ואף לא בסירובו לפסוק לרוכשים הוצאות משפט למרות זכייתם החלקית. השופט נתניהו חלק על כך, בין השאר, וטען כי החוזה מצביע על כך שהצדדים לא היו מודעים לצורך בהצמדה, וכי חוק הריבית והצמדה חל על המקרה. היא הייתה מעניקה לקונים את מלוא הריבית והפרשי ההצמדה, למעט התקופה שבה הציע המוכר להחזיר את הכסף באמצעות צ'ק.