בג"צ 53/86

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהגישו שני עותרים שביקשו לעשות שימוש שונה במבנה מסחרי ממה שתוכנן והותר במקור. העותרת מס' 1, חברת בנייה, קיבלה היתר בניה למבנה מסחרי בן שתי קומות המיועדות למרכולים, על פי תכנית מפורטת שהוחלה על החלקה. בהמשך התכוון העותר מס' 1 להשכיר את אחת הקומות לעותרת מס' 2 כדי שתשמש כאולם אירועים. לאחר ניסיונות כושלים להשיג את הרישיונות הנדרשים, הגישה העותרת מס' 2 בקשה לשינוי השימוש בקומה מסופרמרקט לאולם אירועים, אך נדחתה על ידי הרשויות הרלוונטיות. העותרים טענו כי השימוש המבוקש עולה בקנה אחד עם תכנית המתאר ולכן אינו מהווה "שימוש חורג". עם זאת, בג"ץ קבע כי השימוש המבוקש סטה מהתכנית המפורטת ובכך היווה שימוש חורג כהגדרתו בחוק התכנון והבניה. בית המשפט קבע כי על רשות הרישוי לעסקים לעמוד בחוקי התכנון והבנייה, ובמקרה זה על השימוש להתאים להיתר הבנייה. גם אם השימוש המבוקש תאם את תכנית המתאר, היה עליו להתאים לתכנית המפורטת, מה שלא עשה. לפיכך, היה על העותרים לפעול על פי נוהל קבלת היתר לחריגה משימוש, דבר שלא עשו. יתר על כן, השופטים הסכימו כי הפער בין השימוש המותר (סופרמרקט) לשימוש המבוקש (אולם אירועים) הוא משמעותי, והרשויות ראו בבקשה שינוי משמעותי. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים נדרשו לשלם את שכר טרחת עורך הדין של המשיבים.