בג"צ 4381/97

תקציר

במקרה זה ערערו העותרים על אישור תכניות מתאר בוועדה מקומית לתכנון ובנייה, וטענו לסמכות לבג"ץ משום ששר הפנים אישר את אחת התוכניות. השאלה המשפטית העיקרית נסובה סביב סעיף 255א לחוק התכנון והבניה, התוחם את סמכותם של בתי המשפט המחוזיים בענייני תכנון, למעט חריגים לעתירות שעניינן החלטות שרים. בית המשפט העליון, בראשות השופט י' זמיר, הבהיר כי מקרים כאלה נופלים בדרך כלל לסמכותו של בית המשפט המחוזי, גם כאשר מדובר באישור השר, אלא אם כן העתירה חולקת במפורש על חוקיות החלטת השר עצמה ולא על סוגיות פרוצדורליות או משפטיות עם החלטת הוועדה המקומית. כדי שעתירה תיפול מחוץ לסמכותו של בית המשפט המחוזי, טענה עיקרית צריכה לטעון לפגם דווקא בהחלטת השר. בית המשפט סבר כי רוב העתירות, גם אלה הנוגעות לאישור תוכניות מתאר מקומיות על ידי השר, צריכות להידון בבתי המשפט המחוזיים כדי ליישר קו עם כוונת המחוקק לייעל את ענייני התכנון והבנייה בבתי המשפט המחוזיים, אלא אם כן חשיבות ציבורית משמעותית מחייבת אחרת. במקרה זה, לא הייתה חשיבות כזו המצדיקה את סמכותו של בג"ץ, שכן עיקר הערעורים הופנו לפעולות הוועדה המקומית. לפיכך, העתירה נדחתה מטעמים שיפוטיים, וקבעה כי יש לדון בה בבית המשפט המחוזי.